הופכים לקדושים על ידי מצוות – פרשת קדושים
התורה מצווה אותנו להיות קדושים. ואדם קדוש הוא אדם שמקדש את החומר, שמשתמש בחומר לרוחניות. כמו קידוש שעושים על היין, שלוקחים את החומר והופכים אותו לדבר רוחני. כמו בית מקדש, שלוקחים עצים ואבנים והופכים אותם למקום של רוחניות. כך אנחנו צריכים לקחת את הדברים החומריים בחיינו ולראות כיצד נוכל לקדש אותם ולהפוך אותם לרוחניות.
ועיקר הקדושה מגיעה על ידי קיום המצוות. שזו כל המהות של קיום המצוות, לקחת את החומר והגשמיות ולהשתמש בהם לעבודת השם. לקחת עור בהמה ולהפוך אותו לספר תורה ותפילין. לקחת חוטים ולהפוך אותם לציצית. לקחת כסף ולתת אותו לצדקה. וכך כל המצוות. ולכן מלאכים רוחניים לא יכולים לקיים מצוות, כי המצוות עוסקות בחומר. רק מי שנמצא בתוך החומר יכול לקיים מצוות וכך לקדש אותו.
ובאמת פרשת קדושים מכילה מצוות רבות ומגוונות. ולצערנו ישנן מצוות שחולפות לידינו ואנו כלל לא שמים לב אליהן. יש חוסר מודעות בעניינים רבים שאנו נתקלים בהם מדי יום, וכך מפספסים את ההזדמנות להפוך להיות קדושים.
לכן ניסינו לרכז מעט מההלכות המופיעות בפרשה, ובעיקר את אלו שאין עליהן מודעות גבוהה ורבים מפספסים ונכשלים בהן מתוך חוסר ידיעה. מתוך הכרת המצוות והדקדוק בהלכותיהן, נזכה בע”ה להפוך לקדושים.
יראת הורים ויראת שמיים
המצווה הראשונה בפרשה היא יראה מההורים. ובאמת הרבה נכשלים בזה, שחושבים שמספיק לאהוב את ההורים ולכבד אותם, וכאילו אין צורך ביראה. וכך מגיעים לדברים חמורים כמו חוצפה כלפי ההורים, זלזול ושאר דברים שנוגדים את ההלכה.
צריך להבין שיש הבדל בין אהבה וכבוד לבין יראה. אפשר לאהוב מישהו מאוד ולכבד אותו, אך עם זאת לא להתיירא ממנו. כמו למשל אדם שאוהב חבר קרוב ומכבד אותו, אבל הוא לא ירא ממנו. ואם אותו חבר יאמר לו מה לעשות, הוא לא תמיד יקשיב לו כיוון שאין לו כלל יראה ממנו. עם כל הכבוד והאהבה, אף אחד לא יסכים לקבל פקודות מחבר. אבל אם מדובר על מישהו בעל מעמד מכובד, מנהל בעבודה, שר בממשלה או אדם אחר שנמצא במעמד גבוה מאיתנו, אז בוודאי שהיינו מקשיבים ומשתדלים לרצות אותו ולמלא את הוראותיו.
התורה הקדושה מצווה אותנו גם על יראה מההורים, שצריך להתרגש כשהם נכנסים לחדר, ואולי אפילו לפחד מעט, כמו שהיינו מרגישים אם אדם גדול ומכובד היה נכנס, כמו רב חשוב או מלך שעושים אצלנו רושם בכניסתם. צריך להתייחס אליהם כאל חשובים במעלה ולהשתדל לרצות אותם.
כשההורים נכנסים צריך לעמוד בפניהם. אין לסתור את דבריהם. אין לצעוק עליהם או להתחצף. יש להתיירא מהם ולא להתייחס אליהם כמו אל חברים שלנו. וכך גם אנו צריכים להרגיל את ילדינו. שתמיד תהיה ידיעה ברורה מי הילד ומי ההורה.
יחד עם זאת צריך לדייק שהפסוק ממשיך ואומר “ואת שבתותי תשמרו”. שבאים ללמד אותנו שצריך להתיירא מההורים, אך לא על חשבון התורה והמצוות. שאם ההורים יאמרו לבנם לחלל שבת, ואפילו באיסור קל, אין לשמוע להם כלל. וכך גם לגבי כל שאר המצוות.
ומכאן נלמד שאם אנו חייבים ביראה מההורים, אז על אחת כמה וכמה שאנו חייבים ביראת שמיים. שהשם יתברך הוא אבינו, והוא גם האב של ההורים שלנו ושל כולם. שלא מספיק לאהוב את השם יתברך, אלא צריך גם להתיירא ממנו.
ואולי זה יכול להסביר גם את סמיכות הפסוקים, שלאחר מכן כתוב “אל תפנו אל האלילים”. שכאשר יש יראת שמיים, אז מובן לכולם שצריך לעשות את מה שהשם יתברך מצווה אותנו ורק אליו צריך לשמוע. ואז ממילא כל האלילים מתבטלים ואין להם שום משמעות. כמו אשה שיש לה יראה מבעלה, וכך בוודאי שלא תפנה אל אף אחד אחר מלבדו. אדם שפונה אל האלילים שיעזרו לו בדבר כלשהו, מוכיח בזה על חוסר היראה שלו מהשם יתברך.
גזל וגנבה
התורה מצווה אותנו לא לגנוב, לא לעשוק, לא לגזול וכו’. וצריך להיזהר בזה מאוד ולדעת שאסור לגנוב אפילו פחות משווה פרוטה, ולא כמו שאנשים טועים לחשוב שיש דברים קטנים שמותר לקחת ללא רשות כיוון שאף אחד לא מקפיד.
ובאמת כל אחד מאיתנו היה מקפיד אם למשל היינו מניחים חבילת נייר טישו חדשה במקום מסוים, ואז כשהיינו באים לקחת נייר היינו מגלים שהיא התרוקנה לחלוטין. ואז היינו מגלים שהיו עשרות אנשים, שכל אחד לקח רק נייר אחד או שניים מתוך מחשבה שאף אחד לא מקפיד, עד שכל החבילה נגמרה. לכן יש להיזהר ולשאול תמיד לפני שלוקחים דבר השייך למישהו אחר, ואפילו אינו שווה פרוטה, כמו שימוש בחתיכת נייר, שימוש בעט, הדלקה של אור או מזגן במקום לא שלנו, שתיית כוס מים וכו’.
על אחת כמה וכמה שיש להיזהר מאוד כשמדובר על דבר השווה יותר מפרוטה, שכמעט כולם מקפידים עליו. ישנם דברים שנראים לנו כמו היתר למרות שזה גזל גמור. כמו שלוקחים למשל עט ולא מחזירים, ובמיוחד במקומות ציבוריים שאז חושבים כאילו שאין בעלים לאותו עט ושאפשר לקחת אותו. כמו שקוטפים פירות מהעץ של השכן או מפרדסים בדרך שחושבים שזה בסדר וכו’.
אסור לטעום פיצוחים, חמוצים, ממתקים או שאר דברים במשקל בחנויות המזון, אלא אם כן נתנו לכך רשות מפורשת, וגם אז זה רק אם אנו באמת רוצים לטעום כדי לדעת אם לקנות או לא. אבל אם כלל לא מתכוונים לקנות, או שלוקחים יותר משיעור של טעימה וכו’, אז אסור.
אסור לקחת מאוכל שנשאר באולמות על השולחן, כיוון שרוב המקומות מחזירים חלק מהאוכל ומשתמשים בו, אלא אם כן יודעים בוודאות שבעל האולם מסכים לכך בלב שלם. לכן גם אין לבקש מנה נוספת לבני הבית מהמלצר, שהרי גם אם המלצר יסכים, זה כלל לא שלו אלא של בעל האולם או הקייטרינג. לכן גם אין לקחת בקבוקי שתייה לדרך, אלא אם כן יודעים בוודאות שמסכימים לכך ואף אחד לא מקפיד (מה שלא מצוי, כיוון שבעל האולם משלם עליהם והוא בוודאי לא ירצה שאנשים ייקחו אותם).
ויש נטייה לחשוב שכל האוכל שעל השולחן שייך לנו כעת, אבל הדבר ברור שהוא שייך לבעל האולם ויש לנו רשות רק על מה שאנו אוכלים ושותים בזמן השהייה שם. וכמו למשל במסעדות שמשלמים סכום קבוע ואז אוכלים ככל שרוצים, הדבר ברור שאי אפשר לרוקן את כל המסעדה ולקחת הביתה בארגזים. וכל אחד יכול להבין שאמנם בקבוק אחד לא יפריע לבעל האולם, אבל כשמאה מהסועדים לוקחים בקבוק הביתה בכל אירוע, זה מסתכם בסכומים גדולים שעליו לספוג על חשבונו.
אסור לקחת דברים מהעבודה או להשתמש ברכוש העבודה לצרכים אישיים ללא רשות הבעלים. והרבה אנשים רגילים לקחת ממקום העבודה עטים, דפים וציוד נוסף כאילו שזה שלהם, וגם להשתמש ברכוש העבודה כמו קבלת פקסים, צילום מסמכים, דיבור בטלפון וכו’, שכל זה נראה להם כדבר מותר, למרות שלעתים בעל המקום מקפיד על זה.
בנוסף יש לשים לב שאדם שמקבל את השכר לפי שעות צריך להקדיש את זמן העבודה לעבודה נטו (אלא אם כן סוכם אחרת, שבעל הבית לא מקפיד או שיש זמנים בהם אין לו עבודה לעשות). לכן אין להתעסק עם דברים אחרים בשעות העבודה, כמו לשחק במחשב, לקחת הפסקות ארוכות, לשוחח סתם עם עמיתים לעבודה, טלפונים, הודעות ושאר דברים שגוזלים מזמן העבודה.
אסור לקחת גם מההורים, מהבעל או ממשפחה קרובה, אלא אם אנו יודעים בבירור שהם לא מקפידים אם ניקח, או שנתנו לנו רשות שאז יהיה מותר לקחת. ואסור לגנוב אפילו בצחוק גם כשמתכוונים להחזיר לאחר מכן.
גם אם מקבלים רשות לדבר מסוים, צריך לבדוק היטב שאותו אדם מוסמך לתת רשות לכך. לכן אם למשל נהג אוטובוס יסכים להעלות את החבר שלו בלי תשלום, זה לא פוטר אותו מתשלום כיוון שהנהג הוא בסך הכל שכיר והאוטובוס כלל לא שלו. כך גם אם השומר בכניסה למקום בתשלום מסכים להכניס חברים בחינם, זה לא פוטר אותם כיוון שבעל הבית בוודאי לא יסכים לכך.
הדבר ברור שאם השומר לא שם לב, אם חשבו ששילמנו למרות שלא, אם אף אחד לא גבה תשלום וכו’, שאנו מחויבים לשלם בכל מקרה. ועל אחת כמה וכמה שיש כאלו שמנסים לרמות ולהיכנס למקום בתשלום ביחד עם עוד אנשים בלי שישימו אליהם לב וכו’, שזה בוודאי אסור ויש בזה גזל. כך גם אם המוכר התבלבל והחזיר לנו עודף יותר ממה שצריך, עלינו להודיע על הטעות ולהחזיר לו את הכסף שלא שייך לנו.
ולפעמים ישנו גזל שנגרם בעקיפין, שאז אנשים נוטים להתעלם ולהתנער מאחריות. וכמו למשל שאדם משליך מגבונים או כמות גדולה של נייר טואלט לתוך אסלה במקום ציבורי או אצל מכר וגורם לסתימה. או שבנו הקטן משתולל בחנות כלשהי או בבית של מכר ואז שובר דבר כלשהו. וכן כל דבר כזה שנראה לנו שאם זה נעשה בלי כוונה אז אין בזה שום בעיה. אבל עלינו לשאת באחריות לנזקים שנגרמים בעקבותינו.
צריך לזכור שאם אדם מוצא דבר כלשהו השייך למישהו, עליו להשיב את האבדה לבעליה, ואם אינו יודע למי שייכת האבדה, צריך לעשות השתדלות ולפרסם מודעות שיבוא בעל האבדה וייתן סימנים מתאימים שנדע שזה הוא וכך נשיב לו את אבדתו. ובוודאי שזה לא נכון כפי שנוהגים לפעמים שמוצאים דברים ואז לוקחים אותם לעצמם, כיוון שאם יש בזה סימן כלשהו, יש חיוב להשיב את האבדה לבעלים.
האיסור לגנוב שייך גם בגויים, ולא כפי שחושבים שלגנוב מגוי זה בסדר. ואם הגוי יודע מהגנבה, זה אפילו חמור יותר כיוון שיש בזה גם חילול השם, שהגויים יחשבו שהתורה מתירה לגזול האחד מהשני. ההיתר היחיד בנוגע ללקיחה מגוי הוא שאם אדם מוצא אבדה של גוי, אין חיוב להחזיר אותה. אך גם בזה יש מידת חסידות להשיב את האבדה בכל זאת ולקדש בכך שם שמיים.
הלנת שכר
אסור לעכב שכר של שכיר מעבר לתנאים שסוכמו מראש. שאם הוא שכיר יום, כמו פועל שעשה אצלנו עבודה כלשהי, צריך לשלם לו באותו יום. ואם הוא שכיר חודש, כמו רוב העובדים אצל המעסיקים השונים, אז אין לעכב את המשכורת החודשית. ואם הפועל דורש את השכר שמגיע לו בזמן והמעסיק מעכב את התשלום, הוא עובר על הלנת שכר. לכן יש לשים לב לשלם את השכר בזמן, או שאפשר לקבוע מראש תנאים שמוסכמים על שני הצדדים.
לפני עיוור לא תיתן מכשול
התורה אוסרת לתת מכשול לפני עיוור. שיש אנשים שחושבים שאותו עיוור לא רואה וקל להכשיל אותו, ובנוסף הוא כנראה גם לא יכול לדעת מי שם לו את המכשול, ואז שמים לו מכשולים ללא פחד מכך שייתפסו. אלא שהקדוש ברוך הוא רואה, יודע ושופט כל מעשה.
ויש כאלו שלא יעזו לשים מכשול לפני עיוור, כיוון שבסופו של דבר הוא ירגיש בו כאשר ייכשל, אבל בדברים שלא מרגישים הם חושבים שזה מותר. לכן התורה מוסיפה לצוות אותנו לא לקלל חרש. שאותו חרש לא ישמע ולא יידע לעולם שקיללנו אותו, ולמרות זאת זה אסור, כי השם יתברך יודע הכל.
מעבר למובן הפשוט, יש גם איסור לתת מכשול לפני עיוור רוחני שלא רואה את האיסור. שיש איסור להכשיל אדם בעברה כלשהי. ויש אנשים שמשתדלים לא לעבור על איסורים שונים, אבל גורמים לאחרים לעבור על איסורים וחושבים שזה בסדר. אסור לנו לבקש מאדם שיעשה איסור כלשהו, וגם אם לא אכפת לו והוא רוצה מעצמו לעשות את אותו איסור, כמו אדם שמחלל שבת ורוצה להדליק לנו את האור או לעשות איסור אחר כלשהו, אז אמנם הוא לא יודע שהדבר אסור ולכן מקל בזה, אבל לנו אסור לשתף אתו פעולה כיוון שאנו נותנים מכשול לפני עיוור.
אסור לתת למישהו לאכול מדבר איסור כלשהו, כמו בשר לא כשר, פירות שלא עושרו וכו’. וגם אם הוא עצמו לא שומר על כשרות, לנו יש איסור לתת לו לאכול דבר לא כשר. ואסור גם לומר על אוכל בכשרות רגילה שהוא בכשרות מהודרת וכך להכשיל את האנשים המקפידים על כשרויות מסוימות. והדבר מצוי שלפעמים בסעודות גדולות, באירועים, אזכרות וכדומה, שאומרים לכולם שהאוכל בכשרות מהודרת, אך באמת שבעל הסעודה לא מקפיד וכך הוא משתמש בכלים שלא הוכשרו כהלכה, מכניס לתוך האוכל פירות וירקות לא מעושרים וכו’. כך מכשילים את האנשים ועוברים על לפני עיוור לא תיתן מכשול.
להרבה אנשים יש חברים שלא שומרים תורה ומצוות, וכך במצבים שונים מגיעים למצב שבו הם מכשילים אותם. כמו אדם שמזמין חברים לסעודה בשבת, וכך הוא חושב שהוא מקרב אותם, אך גורם להם לנסוע אליו ברכב בשבת. או כמו אדם שקונה לחבר שלו אוכל לא כשר כיוון שהחבר שלו מבקש ממנו. צריך לזכור שזה לא משנה שאותו אדם בכל מקרה נוסע בשבת ובכל מקרה אוכל דברים לא כשרים, בכל אופן לנו אסור להניח לפניו את האיסור או לסייע בידו בכל דרך.
אסור למכור דבר אסור, כמו למכור ליהודי מוצר לא כשר או כלי המיועד לעשיית עבירה וכו’, כיוון שאנו נותנים מכשול לאותו יהודי ועוזרים לו לעבור עבירה. לכן אסור למכור מוצרי מזון שאינם כשרים כיוון שזה מכשיל את הרבים, וכן למכור עיתונים המכילים דברי כפירה ופריצות, מכשירים ניידים לא כשרים וכל שאר הדברים שמכשילים את האנשים וגורמים להם לעשות עבירות. ורק אם יש צד של היתר באותו מוצר, אז מותר למכור אותו, כמו למשל מכירת מוצרי מזון כשרים ביום צום, שאז מותר לילדים או חולים, ומותר לקנות לצורך צאת הצום וכו’.
אין לקנות דבר שאנו יודעים שהוא גנוב כי מסייעים בכך ביד עוברי עבירה. וצריך לחשוב על הדבר, שאם אף אחד למשל לא היה קונה ספר תורה גנוב (כפי שבאמת צריך להיות, שהרי צריך להכיר את הסופר שכותב אותו כך שנדע שהוא באמת יהודי כשר וירא שמיים), אז אף אחד לא היה גונב יותר ספרי תורה (שהרי אין לו למי למכור). הרי אף אחד לא יגנוב ספר תורה כדי ללמוד בו, שאם יש לו יראת שמיים לקרוא בו, אז בוודאי שלא יעז לגנוב.
אלא שלצערנו הגנב יודע שהוא יכול לגנוב ולמכור אותו בזול, ואז יהיו שיקפצו על המציאה. והם לא שמים לב שבכך הם מסייעים ביד הגנב ומעודדים אותו להמשיך. וכמובן שלא מדובר רק על ספרי תורה, אלא על כל דבר שאנו יודעים שהוא גנוב. שאנו קונים בזול וחושבים שאנו מרוויחים, אבל מביאים תקלות רבות וגורמים לגנבות נוספות להתרחש.
לא תעשו עוול במשפט
אסור לעוות את הדין כך שיהיה לא צודק. וצריך לדעת שהדין נקבע על פי חוקי התורה הקדושה. לכן מובן שאסור לתבוע בבתי משפט חילוניים שהולכים על פי חוקי הגויים ורומסים את דעת התורה הקדושה. ובמקרים שאין ברירה, כגון שאין סמכות לבית הדין הרבני לדון בעניין או שהנתבע לא מסכים להישפט שם, אפשר לקבל היתר ממורה הוראה במקרים מסוימים בהם רואים שעל פי חוקי התורה הצדק עם התובע, ללכת ולתבוע בבית משפט.
וישנם הרבה דברים שאנשים לא מודעים אליהם על פי חוקי התורה, וכך מתירים לעצמם לעשות דין עם החברים לפי החוקים המצויים היום, וכך מגיעים לעשיית עוול במשפט, לחוסר צדק, לגזל ולשאר דברים חמורים. שאם לפי חוקי התורה יש כסף ששייך לאדם א’, ולפי חוקי המדינה הוא שייך לאדם ב’, אז אותו אדם אולי לוקח את הכסף “על פי חוק”, אבל יש בידו גזל על פי התורה הקדושה.
וכך גם לפעמים אנשים מזמינים משטרה לאדם כלשהו, ואלו נותנים לו קנס או מזמינים אותו למשפט, למרות שעל פי חוקי התורה הדבר לא צודק. וצריך מאוד להיזהר בכל זה ולעשות הכל רק על פי דין תורה ובהתייעצות עם תלמידי חכמים שיכולים להורות בנושא.
ואפשר לראות שישנם אנשים שמשקרים, מעלימים מידע ומעוותים את הדין כדי לזכות או להוציא כספים מאחרים. אנשים תובעים חברות, מחפשים איך להוציא כסף מהביטוח במרמה וחושבים שהכול מותר. אלא שצריך לדעת שהשם יתברך רואה הכל, עושה צדק ומביא את כל העולם לתיקונו. אפשר להגיע לזה בדרך טובה, או שאפשר חס ושלום לבחור בדרכים מסובכות יותר.
לא תשנא את אחיך בלבבך
מעבר למצוות מעשיות, התורה מצווה אותנו גם על הרגשות בתוכנו. שאסור לשנוא יהודי אחר (מלבד מצבים קיצוניים של מינים ומומרים, כפי שאפשר להבין למשל בברכת המינים בתפילת שמונה עשרה). ולא רק שלא להתייחס לא יפה לאותו אדם, אלא אפילו לא להרגיש שנאה בלב.
ובאמת אנשים חושבים שמה שמרגישים בלב זה בסדר כל עוד לא עושים פעולה ממשית. אבל התורה אוסרת לשנוא בלב. וכך גם התורה אומרת לא תיקום ולא תיטור, שלא רק שאסור לנקום בצורה מעשית, אלא שאסור אפילו לנטור טינה בלב על דבר לא טוב שעשו לנו.
וכך גם התורה ממשיכה ומצווה אותנו “ואהבת לרעך כמוך”, שלא רק שאסור לנו לשנוא, אלא שאנו גם מצווים לאהוב. ולא סתם לאהוב בצורה פשוטה, אלא לאהוב ממש כפי שאנו אוהבים את עצמנו. והשאלה המתבקשת היא כיצד אפשר לעשות את זה? הרי כל אדם מטבעו אוהב את עצמו, וגם אם הוא אוהב אחרים, זה בוודאי אהבה פחותה משל עצמו. הוא בוודאי לא יהפוך את העולם כדי לעזור לאיש זר ברחוב כפי שהיה עושה לעצמו. הוא בוודאי לא ישלם על הקניות של השכן בסופר כפי שהוא משלם על הקניות שלו. קל לדבר על אהבה, אבל כיצד באמת מביאים את הרגש הזה?
צריך לדעת שכולנו ניצוצות נשמה מאדם הראשון שכלל את כל הנשמות. כרגע אמנם אנו נמצאים בהסתר, אבל אילו היינו רואים את התמונה הרחבה, היינו מבינים שכולנו אחד. אותו חבר שאנו רבים אתו ושונאים אותו, הוא בעצם אנחנו ממש, רק שכעת אנו נמצאים בהסתרה שמעכבת אותנו מלהבין את זה.
והדבר ברור שהאדם תמיד אוהב את עצמו. גם כאשר הוא עושה מעשים נוראים, הוא סולח לעצמו. גם כאשר הוא לא בטוח בדבר כלשהו, הוא תמיד דן את עצמו לכף זכות. הוא לא שופט את עצמו על פי המעשים בשטח, אלא שהוא מבין את הנסיבות, את הרקע ואת הרגשות מסביב. הוא תמיד יכול להצדיק את עצמו. אבל כאשר הוא מתייחס לאחרים, הוא מסתכל על המעשים עצמם ולא חושב על הרקע, על הרגשות, על הנסיבות לדבר, ואז לא מוכן לקבל את המעשה בשום אופן.
לכן אם ננסה להתייחס לאחרים כפי שאנו מתייחסים לעצמנו, שננסה להבין אותם יותר, לדעת שיש סיבה מאחורי ההתנהגות שלהם, לדעת שלפי תפיסת עולמם הם סוברים שהם עושים את הדבר הנכון, שיש רגשות, נסיבות ורקע לדברים, אז בוודאי נצליח לאהוב אותם הרבה יותר. אף אחד לא עושה דברים מרוע, אלא שפשוט כך מסתדר לו לפי תפיסת עולמו. קל לאדם לכעוס על אחרים כי הוא לא מבין מה עובר להם בראש באותו רגע ורואה רק את המעשה החיצוני, אבל כשהוא שופט את עצמו הוא רואה את כל הנסיבות וכך מקבל את עצמו באהבה. לכן עלינו להפסיק לשפוט אחרים ולנסות להבין שיש נסיבות שהביאו לאותו מעשה.
אם נחדיר לעצמנו את הרגש שכולנו משפחה אחת נוכל להגביר את האהבה האחד כלפי השני. כל ישראל באמת אחים בלב ובנפש, ואפילו יותר מכך, כולנו אחד ממש, שהרי כולנו ניצוצות של אותה נשמה. כמו אדם שמכיל איברים וחלקים שונים בגוף, ולמרות הכל הוא אדם אחד שלם שמורכב מכולם. כך כל ישראל הם חלקים שונים של נשמה אחת.
וכך מצווה לדון כל אדם לכף זכות. ואם מצליחים להרגיש אהבה כלפי האחר, אז בוודאי שנדון אותו לכף זכות באופן טבעי ללא מאמץ. כפי שבכל פעם שהילדים שלנו מסתבכים בצרות אנו מיד נוטים לטובתם ודנים אותם לזכות מתוך אהבתנו אותם, כך נוכל לדון באופן טבעי לזכות כל יהודי כאשר נבין שהוא חלק מאיתנו ממש ונרגיש אהבה אליו.
כלאיים ושעטנז
התורה אסרה עלינו במצבים מסוימים הכלאה של שני מינים שונים יחד. ישנו איסור כלאיים בבהמה, שאסור לערב שני מיני בהמה ביחד. אסור להרביע בהמות זכר ונקבה ממינים שונים, כמו חמור וסוס וכו’. אסור גם לעשות מלאכה משותפת במינים שונים, כמו למשל לחרוש בשור ובחמור ביחד, או לקשור שור וחמור ביחד לעגלה כדי להוביל אותה. ואם הם קשורים לעגלה אסור אפילו להשמיע קול להנהיג אותם, ואסור גם לשבת בעגלה שהם מובילים.
איסור כלאים נוסף הוא של מיני צמחים הראויים למאכל אדם, או אפילו רק אחד ראוי לאדם והשני ראוי לבהמה, שאסור לשתול או לזרוע קרוב זה לזה. זה כולל מיני זרעים, מיני תבואה, מיני ירקות וכו’, וכן גם אסור לזרוע תבואה או ירקות יחד עם עץ גפן, אבל עם שאר עצים אין איסור ואפשר לזרוע לידם תבואה או ירקות וכו’.
בעצים אין איסור לשתול כמה מינים קרובים זה לזה, אבל ישנו איסור הרכבה. שאסור להרכיב שני מיני עצי פרי וליצור הכלאה ביניהם. אסור גם לתת למישהו אחר להרכיב בשבילנו ואפילו לא לגוי. אבל אם כבר עשו לעץ הרכבה וכעת כבר העץ התאחה, מותר לקיים אותו וליהנות מהפירות שלו. לכן מותר לקנות ולאכול פירות שבאו מהכלאה של סוגים שונים (כפי שמצוי מאוד היום ברשתות המזון). ומותר גם לשתול ענף של עץ שכבר הרכיבו אותו בעבר וכעת התאחה ונהיה לעץ אחד, כיוון שההרכבה שעשו בו בעבר לא ניכרת ומורגשת וכעת אנו לא עושים שום פעולת הרכבה נוספת.
איסור כלאיים נוסף הוא שעטנז. שאסור ללבוש בגד שעשוי מצמר ומפשתן ביחד. וצריך לדעת שאפילו חוט אחד אוסר את כל הבגד. לכן יש לבדוק היטב את הבגדים שקונים, לוודא שיש אישור שהבגד נקי מחשש שעטנז. ובמידת הצורך (בבגדים שכבר נקנו בעבר) יש לבדוק במעבדה מיוחדת לבדיקת שעטנז.
אלא שמובן הדבר שאי אפשר לבדוק את כל הבגדים שלנו, וגם לא מצוי שיצרני הבגדים (שרובם גויים או שאינם שומרי תורה ומצוות) יקפידו על החשש ובטח שלא יציינו זאת על הבגד. לכן צריך לשים לב בעיקר לדברים מחשידים. שאם רואים על התווית שהבגד מכיל צמר, אז יש לבדוק שעטנז כיוון שאפילו חוט אחד של פשתן בבגד אוסר את כולו.
והדבר ברור שבתווית מציינים רק את עיקרי הבדים שמהם עשוי הבגד ולא את כל המרכיבים, שהרי אף אחד לא יציין שם שהכפתור עשוי פלסטיק או שהרוכסן מברזל וכו’. מכאן נבין שגם אף אחד לא יטרח לציין אם יש חוטי פשתן בודדים לחיבור הכפתור, לתפירה כלשהי בבגד, לקישוט, לחיבור כלשהו וכו’. לכן מובן שאי אפשר לסמוך רק על תווית הבגד.
הבגדים העיקריים שבהם מצוי שעטנז וצריך לשים לב בהם, הם חליפות, מעילים (שהבטנה לפעמים עם צמר), סריגי צמר, צעיפים, מכנסיים, חצאיות חורפיות וכן בגדים דומים שמכילים צמר. צריך לעשות כל השתדלות לקנות בגדים כאלו עם אישור “ללא חשש שעטנז” של השגחה מוכרת, או לחלופין לקחת את הבגד לבדיקה במעבדת שעטנז.
הקפת פאות והשחתת זקן
יהודים רבים לא מודעים לצערנו לאיסורים השונים שיש בקשר לגילוח ותספורת. כך יוצא שגם אנשים שמשתדלים לשמור תורה ומצוות, מתגלחים ומסתפרים לא על פי ההלכה וכך נופלים באיסורי תורה חמורים שמקבילים בחומרתם לאכילת חזיר. ישנן תספורות רבות שאסורות לחלוטין על פי התורה הקדושה, וכן גילוח של הזקן בדרכים מסוימות. יוצא שכמעט אי אפשר להימנע מלעבור על איסור ברגע שאנחנו מסתפרים אצל ספר שלא מכיר את ההלכות, או מתגלחים בלי להכיר את האופן המותר.
ישנם שני איסורים עיקריים, ושניהם חלים רק על גברים ולא על נשים. האחד הוא איסור גילוח הזקן בתער והשני הוא איסור הקפת פאות הראש. ביתר המקומות בראש מלבד הזקן והפאות מותר לגלח את השער אם רוצים.
גילוח בתער משמעו גילוח עם סכין גילוח או כל סוג של סכין אחר שעובר ישירות על העור. מותר לקצוץ או לגלח את הזקן, רק אסור שזה יהיה בתער שעובר על העור ממש. לכן אפשר למשל לקצוץ את שער הזקן עם מספריים, מכונת תספורת ושאר כלים שלא נוגעים באופן ישיר בעור.
בימינו ישנו פתרון פשוט יחסית של גילוח עם מכונת גילוח כשרה. ישנן מכונות מסוימות שמקבלות את הכשר הרבנים ואיתן מותר להתגלח. בגילוח עם מכונה כשרה הזקן לא נחתך מהשורש אלא נשאר מעט ממנו (ולכן צריך את אישור הרבנים למכונה, כיוון שרוב המכונות חותכות את השערה מהשורש בצורה אסורה). כך יוצא שזה יותר כמו תספורת ולא דרך השחתה שאסורה על פי התורה.
אבל צריך לדעת שגם מכונת גילוח כשרה עלולה להביא לאיסור באופנים מסוימים. לכן כדי לצאת מבחינת ההלכה בצורה נקייה וללא ספקות, יש להתגלח עם מכונה כשרה בצורה עדינה מבלי ללחוץ על עור הפנים. ככל שנלחץ עם המכונה על העור, כך החיתוך יעשה קרוב יותר לשורש, סכיני המכונה יתקרבו לעור הפנים וניכנס לספקות, לכן כדאי לעבור על העור בצורה רפויה.
כשרות המכונה לא מצביעה על כך שמותר לעשות איתה הכל, כיוון שעדיין אפשר להגיע לאיסור אם לוחצים חזק על העור. הטוב ביותר הוא להשאיר מעט זיפים קטנים למי שיכול, שאז האדם יכול להיות שקט ובטוח שאינו עובר על ההלכה. צריך לזכור שככל שהגילוח יוצא חלק יותר, זה אומר שהסכין חותך עמוק יותר וכך האיסור מצוי יותר.
דווקא אזור הזקן הוא שאסור לגלח בתער, אבל אם רוצים לגלח את שער הראש מאחור או למעלה למשל, אפשר להשתמש אפילו בתער, וכן במקום העורף שם נוהגים ספרים רבים להעביר סכין בקו התחתון של השער. אלא שלא כל הראש מותר בגילוח, כיוון שיש את מקום הפאות שאותו אסור לגלח כלל.
הפאות הן האזור שנמצא בסביבות האוזניים בצדי הראש. הקו העליון שלהן מתחיל מקו צמיחת השער הקדמי (צמיחת הפוני מקדימה) עד לחלק העליון של האוזן, כלומר אם נמתח קו דמיוני בין שורשי השיער קדימה לראש האוזן נמצא כך את החלק העליון של הפאות.
החלק התחתון של הפאות הוא בסוף האוזן. יש שמפרשים עד סוף האוזן ממש ויש שמפרשים מתחת לבליטת העצם. כל האזור הזה אסור בגילוח כלל, ואפילו לא במכונה כשרה, מספריים, מכונת תספורת או בכל דרך אחרת.
אמנם מותר להסתפר ולגזור את הפאות ואין חיוב להאריך אותן, רק שאסור לגלח אותן בדרך השחתה. השער באזור הפאות צריך להיות באורך של כחצי סנטימטר לפחות. אם אפשר להאריך מעט יותר אז עדיף, כדי לא להיכנס לספקות. ואם יש כאלו שקשה להם ואפילו בזה לא מסוגלים לעמוד, אז לפחות שישאירו מעט שער ולא יגלחו לחלוטין, שזה עדיף מכלום. אלא שצריך לדעת שנכנסים בזה לספקות חמורים מאוד.
לצערנו, קל לראות שיהודים רבים נכשלים בזה על אף השתדלותם לשמור תורה ומצוות מפאת חוסר הידיעה.
יש כאלו שמגלחים את כל שער הראש ליצור קרחת, ועל הדרך מגלחים גם את הפאות. יש תספורות “אפנתיות” שמשאירות שער למעלה ודווקא בצדדים מגלחים. יש כאלו שמגדלים זקנים ומגלחים את שער הראש. אלא שלא שמים לב שיורדים מתחת לקו הפאות.
יש כאלו שיוצרים פאות דקות או עם שפיץ, וכך מגלחים חלק מהפאה. יש שמשאירים את הפאות מעל האוזן ואת החלק התחתון המקביל לאוזן מגלחים. וישנם עוד מקרים שונים ובעייתיים ועל כן יש לשים לב היטב כדי להינצל מאיסור.
ישנו מכשול גדול כאשר נמצאים אצל הספר, ואז פעמים רבות הוא מסדר את הפאות ומגלח את האזור שמתחת עם סכין קטן. מלבד הבעיה של הפאות עצמן, יש איסור של גילוח בתער אפילו אם זה באזור שמתחת לפאות (שהרי זה חלק מהזקן). ומצוי מאוד שהספר מוציא סכין קטן ואז מיישר אתו את קו השיער בעורף ואת קו השיער בפאות, אז צריך לדעת שבעורף מאחור אין עם זה בעיה, אבל בפאות או מתחתיהן זהו איסור גמור, ואם רוצים ליישר מתחת לפאות, אז צריך עם מכונה כשרה כפי שעושים בכל אזור הזקן.
כתובת קעקע
אסור לעשות קעקוע בגוף, שמקעקעים צורה כלשהי באזור כלשהו בגוף. וצריך לדעת שרוב מי שעשה קעקוע בעבר מצטער על זה מאוד היום. שהרגשות משתנים ותפיסת העולם משתנה, ואז מתביישים באותו קעקוע פזיז שבא מרגש של אותו הרגע.
על אחת כמה וכמה שיש כאלו שזכו לחזור בתשובה, וכעת מתביישים מאוד בקעקוע שעשו בעבר. שפעם לא העלו על דעתם כלל שאולי יחזרו בתשובה, וכעת היו נותנים הכל כדי לחזור לאחור ולמנוע מעצמם לעשות את הקעקוע. לכן כל אדם ייתן אל לבו להבין שגם אם כעת הוא חושב שזה דבר יפה וכדאי, קרוב לוודאי שיצטער על זה מאוד בעתיד.
בנוסף, אסור לעשות שום חבלה בגוף שלא לצורך. אין לחרוט על הבשר, לחבול בגוף או להזיק לו בכל דרך שהיא. ואם יש צורך בדבר, כמו למשל בזריקה, בדיקת דם או ניתוח שעושים חבלה לצורך רפואי, אז מותר.
מפני שיבה תקום
כאשר אדם זקן מתקרב אלינו ונמצא בתוך ארבע אמות של המקום שאנו נמצאים בו (כלומר במרחק של פחות משני מטרים מאיתנו), צריך לקום לכבד את אותו זקן. ועל אחת כמה וכמה אם נמצאים במקום ציבורי כמו אוטובוס או חדר המתנה כלשהו, שאין מספיק מקומות ישיבה ואותו זקן עומד, שאנו צריכים לקום מפניו ולתת לו לשבת.
זקן הוא אדם שהגיע לשבעים שנה. ואפילו אם הוא לא תלמיד חכם ואפילו אם הוא עם הארץ. אבל אם הוא רשע, שעושה עברות חמורות כמו לחלל שבת בפרהסיה וכדומה, אז אין חיוב לקום מפניו. ואם הוא תלמיד חכם שגדול בתורה, יש חיוב לקום מפניו אפילו אם הוא צעיר ולא הגיע לגיל זקנה כלל.
משא ומתן באמונה
התורה אוסרת על אונאה, כלומר לצער מישהו על מנת להרוויח על חשבונו. וישנם סוגים שונים של אונאה, כמו אונאת ממון שמשתמשים ברמאות כדי להשיג רווח ממישהו, אונאת דברים שמצערים אדם כלשהו בדיבור, גנבת דעת וכו’.
אסור להטעות את הקונה או את המוכר כדי להרוויח מכך. והדבר מצוי שכאשר אדם רוצה למכור מוצר כלשהו, הוא יעשה הכל כדי שהקונה לא ישים לב לפגמים שלו. כך אנשים מוכרים רכב או דירה, ומשתדלים להעלים את כל הפרטים השליליים, צובעים רטיבויות בדירה, מסתירים קלקולים ברכב וכו’. כך הקונה חושב שהוא קונה מוצר טוב ששווה יותר מהערך האמתי שלו.
והדבר מצוי ביותר אצל מוכרים ומשווקים, שמסתירים פגמים, צובעים מבחוץ שיראה חדש, שמים את הפריטים הטובים למעלה ואת הפחות טובים מוסתרים למטה וכו’. ואז הקונה לא יודע שהוא קונה מוצר פגום שהערך שלו פחות ממה שהוא חושב.
לכן מחובתנו לומר את האמת בקשר לדברים שאנו מוכרים או קונים. גם אם נראה לנו שנרוויח מהשקר, בסופו של דבר ההפסד יהיה הרבה יותר גדול. כשאדם מוכר מוצר מסוים, עליו לומר בכנות אם יש לו פגמים גדולים שמורידים את הערך של המוצר, ועל אחת כמה וכמה שאין לנסות “להעלים” את אותם פגמים ולהטעות בכך את הקונה.
צריך להקפיד לעשות משא ומתן באמונה. וידוע שזו אחת משלש השאלות הראשונות והחשובות ששואלים את האדם לאחר פטירתו מהעולם, האם נשאת ונתת באמונה? כיוון שאם הוא רימה אנשים, אז יש בידו גזל, ומעבר לכך הוא מוכיח על חוסר האמונה שלו. שהרי אדם שמאמין בהשגחה פרטית ושיודע שהכול צריך להיעשות על פי חוקי התורה, אז לא משנה גם אם יש לו אפשרות לרמות בלי שאף אחד יידע, הוא תמיד יודע שהשם רואה הכל ובכל רגע מצלמים אותו בשמיים.
אסור לייקר מחיר של מוצר כלשהו בצורה מופרזת, למכור אותו פי כמה ממחירו בשוק ללא הצדקה. ורק אם באמת המחיר מוצדק, למשל אם המוצר איכותי יותר ושונה ממוצרים דומים בשוק, אז יהיה מותר.
אסור גם לקונה לרמות את המוכר. לכן אין לשקר שבמקום אחר המוצר זול יותר כדי לקבל הנחה, או לשקר שהמוצר פגום ולא שווה את ערכו. ואין להפציר במוכר לעשות לנו הנחה עד שמתוך חוסר נעימות הוא עושה הנחה בלית ברירה נגד רצונו האמתי.
ויש הרבה אנשים שמשקרים כדי להוציא כספים מהביטוח או מגופים שונים, שעושים עצמם חולים, בעלי נכויות, או שמגזימים בנזק שנגרם לדבר כלשהו, שמחתימים שעבדו יותר שעות ממה שבאמת או שעשו עבודה שלא באמת עשו וכו’. וחושבים שכיוון שמי שמשלם להם הוא גוף גדול כמו חברת ביטוח או מפעל גדול, אז כאילו זה מותר ואף אחד לא מקפיד על כך. אבל בוודאי שמקפידים על כך ויש איסור גמור להוציא כסף במרמה אפילו מעשירים.
אסור לגנוב דעת של אדם, שמרמים אותו לחשוב עלינו דבר טוב שאינו אמתי. כמו למשל להראות כאילו שאנו עושים טובה למישהו כדי שירגישו חייבים לנו למרות שבאמת אנו לא עושים, או להשלות את הציבור שאנחנו צדיקים ומוצלחים כדי שיכבדו אותנו למרות שאנחנו לא כאלו וכו’.
התורה אוסרת לעשות עוול במשקל, במידה ובמשורה. לכן חובת המוכר לבדוק היטב את כלי המדידה שלו שיהיו מדויקים. ומצוי בחנויות מזון שהעלות של מוצרים היא לפי משקל, ולפעמים לא מאפסים את המשקל כראוי והמחיר יוצא גבוה יותר. לכן יש להקפיד לאפס את המשקל, ואם צריך לעגל מעט את המספר אז על המוכר לעגל לטובת הקונה.
כך גם על המשווקים השונים להקפיד על הכמות שיש בתוך חבילה. שאם למשל צריך להכניס בחבילה כלשהי מאה כוסות, מזלגות, צלחות וכו’, אז יש להקפיד שלא יחסר, וגם אם אנשים לא סופרים את זה ולרוב לא מקפידים. וכן במוצרים סגורים לפי משקל, צריך להקפיד שזה יהיה מדויק או שתהיה סטייה קטנה למעלה, שהקונה יקבל יותר ממה ששילם ולא פחות.
אסור לצער יהודי לחינם, וזהו האיסור של אונאת דברים. לכן אסור לגנות אדם כלשהו, להשתמש בכינויי גנאי, להזכיר מום כלשהו של אדם או לבייש אותו. כמו כן אין להזכיר חטאים של אדם מעברו אם עשה עליהם תשובה.
אסור לבייש אדם. והאיסור גדול הרבה יותר אם הוא נעשה ברבים, שדברים חמורים ונוראים נאמרו על המלבין פני חברו ברבים, ועדיף לו להכניס עצמו לכבשן האש כפי שעשתה תמר, ובלבד שלא לבייש ברבים. לכן אין לזלזל באדם, לשאול אותו דבר שאנו יודעים שהוא לא יוכל לענות עליו, לעשות מעשי שטות שיביאו אותו להתבזות או לגרום לו להתבייש בכל דרך שהיא.
אדם צריך להיזהר במיוחד באונאת אשתו, שהבעל יכול בקלות לצער את האישה ודמעתה מצויה. והחמור ביותר הוא לצער יתומים ואלמנות, שעל זה השם הבטיח לשמוע את צעקתם וכך יוצא שאותו אדם חס ושלום מסכן את עצמו, שהקדוש ברוך הוא בעצמו ילחם את מלחמתם.
אסור להיכנס לחנות ולשאול על מחירי מוצרים ללא כוונה אמתית לקנות, כיוון שזה מטעה את המוכר לחשוב שאנו באמת רוצים לקנות. ואם אנו רוצים סתם לדעת את המחיר בלי כוונה לקנות, אז יש להודיע למוכר שאנו לא מתכוונים לקנות עכשיו, אלא שאנו מעוניינים לדעת את המחיר. וכמובן שאם אנו רוצים לבדוק על מנת לקנות במידה והמחיר יהיה סביר בעינינו, אז מותר לשאול אפילו אם בסוף לא נקנה.
אסור לגרום לנזקים ועגמת נפש לאחרים. וזה גם הציווי של ואהבת לרעך כמוך, שעלינו לעשות השתדלות להתייחס לאחרים כפי שאנו מתייחסים לעצמנו. ופעמים רבות אנשים מזלזלים בדברים של אחרים ולא מקפידים.
וכמו למשל שאדם לא שומר על רכוש שאינו שלו, לא מקפיד על נזקים שעושה בבית חברו ועל אחת כמה וכמה ברכוש ציבורי שאז נראה לו כאילו הכל מותר. ולפעמים אדם חונה במקום שחוסם רכב אחר וגורם לו לצער רב ומי יודע גם כמה נזק ממשי של ביטול הזמן, הפסד כספי או איחור למקום כלשהו וכדומה.
צריך להשתדל לפקוח עיניים ולהיות רגישים יותר לסביבה. שלפעמים אנו מקבלים רמזים שונים על מצוקות של אנשים סביבנו, אבל לא מנסים להתבונן בהם ולהבין אותם. וכך ישנם אנשים שעוברים מצוקות קשות, ויש באפשרותנו לסייע להם בדרכים שונות, בין אם בסיוע כספי, בין אם במעשה טוב, בדברי עידוד ותמיכה, בהפעלת קשרים, בעצה טובה, בעזרה רוחנית וכו’. אבל אם לא נהיה מספיק רגישים, לא נזהה בכלל את המצוקה.
ולפעמים אנשים יכולים ממש להזיק, וכמו למשל שיש מישהו שמנסה להסתיר דבר כלשהו שהוא מתבייש בו או שלא רוצה לפרסם מסיבה כלשהי, ואז בחוסר רגישות אנשים באים ומפרסמים ויכולים לגרום לעוול גדול לאותו אדם. ויש כאלו גסי רוח שאומרים כל מה שמזדמן בלי לחשוב בכלל, ויכולים לצער הרבה אנשים לחינם.
ולפעמים אדם מזדמן לבית חברו העני, ומתוך נימוס העני מציע לו לאכול אצלו, אבל באמת אין לו מספיק והוא רק מתבייש שלא להציע. על זה אמרו שאסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה. וצריך להיות ערניים לכך.
וגם אם הסעודה עצמה כן מספיקה לכולם, מכל מקום אותו עני יכול לשמור את האוכל הנותר לאחר כך, וכעת אם נאכל אז נחסיר ממנו. ופעמים רבות הדבר מזדמן לא רק בביתו של עני, אלא לפעמים אדם רגיל מביא אתו דבר מאכל כלשהו כשנמצא מחוץ לבית, ואז כשיושב עם חברים לא נעים לו לאכול לבד, אז הוא מציע. אבל צריך להיות רגישים למצב ולא לקחת את האוכל של אותו אדם כך שלא יספיק לו.
וצריך כמובן לעשות את הכל בחכמה. שלא לבייש את אותם אנשים, לומר להם שאנחנו לא רוצים לאכול כי זה לא יספיק להם וכדומה. שאז הם יתביישו ואז יפצירו בנו עוד יותר שנאכל. אלא שצריך למשוך את ידינו משם בדברי טעם, או לקחת רק מעט.
להפוך לקדושים
פרשת קדושים מכילה פרטי הלכות מרובים בנושאים מגוונים. הדבר עלול להיראות כמסובך למי שלא התרגל לזה, ובמיוחד לאחר שאנו רואים שהעולם לא מקפיד על זה. אבל דווקא זה מה שיכול להפוך אותנו לקדושים.
שאדם נמדד בדברים הקטנים, במקומות שקשה לו, במקומות שהוא הולך נגד ההרגלים שלו ונגד הטבע. שהעובדה שהתרגלנו לעשות עבירות היא בוודאי לא מתירה את אותן עבירות כאילו שזה בסדר. ודווקא איפה שיש ניסיון, שם אפשר להתעלות, ולכן המילה ניסיון היא מתוך המילה נס, שעולים על ידו ומתנוססים למעלה.
השם יתברך יזכה אותנו לנצל את ההזדמנות להפוך לקדושים, יצליח את דרכנו ויביא לנו ברכה מרובה בכל מעשי ידינו.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה