בע"ה נעשה ונצליח. היום ח׳ בכסלו ה׳תש״פ
אור נקי רוני פיזנטי

האתר אור נקי הוא איחוד אתרי יהדות ופרויקטים שונים לזיכוי הרבים, ביניהם ״ללא גזל״ ו״אמונה״. על מנת להנגיש לכל יהודי תוכן כשר, נקי ואיכותי בחינם. מסע לעומק פנימיות הנפש ולחיזוק האמונה, בשפה ברורה המתאימה לכל יהודי, בפשטות ובגובה העיניים. מוגש על ידי ראובן (רוני) פיזנטי, מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״. למידע נוסף לחצו כאן

דרך לענווה – לחשוב מה אכפת לנו (פרשת בהעלותך)

ראובן (רוני) פיזנטי | י״ח בסיון ה׳תשע״ה | פרשת בהעלותך

הטבע האנושי גורר אותנו לרדוף אחד גאווה וכבוד. זה מביא אותנו לכעס, קנאה, מרירות ודאגות. שהרי כל דבר שיעכב אותנו עלול לשבור אותנו, כל הערה קטנה תיראה לנו כאילו מבזים אותנו, כל אדם שיצליח יותר מאיתנו יהפוך לאויב שלנו וכל מה שלא מסתדר לנו בדיוק כפי שאנו רוצים יהיה לנו קשה מאוד לקבל.

אנחנו רוצים להיות הכי מוצלחים, להרגיש חזקים וגיבורים, להיות בעלי כוח ושליטה, לקבל רק מחמאות וחיזוקים, להצליח בכל דבר ולהיות מושלמים בכל תחום. ואז כל מה שלא מסתדר עם זה וכל מי שמעט מפריע, הופך עבורנו למטרד עצום שאנחנו לא יכולים להכיל.

ובאמת אנשים רבים רוצים לעבוד על המידות שלהם, ובעיקר להשתלם במידת הענווה הנכספת והעצומה. אבל השאלה כיצד אנחנו האנשים הפשוטים יכולים לקנות את המידה הזו? איך אפשר להגיע לענווה שנראית כל כך רחוקה מאיתנו? איך אפשר להיות חזקים ולהגיב בענווה גם בשעת הניסיון?

ובאמת כל אדם שמנסה להתבונן ולחשוב על החיים, יכול בפשטות להבין שהדרך האמתית היא ענווה. שאם אנחנו מאמינים שאין עוד מלבדו ושהכול מכוון בהשגחה פרטית, אז מובן הדבר שאין כלל במה להתגאות ואין במי להתחרות.

אלא שבשעת לחץ, אנו רואים תמונה מצומצמת ולא מצליחים להתחבר לתפיסה הזו שבאמת הכל מכוון מלמעלה בהשגחה פרטית. ואז אותה ענווה מתרחקת מאיתנו. לכן עלינו למצוא עצה שתעזור לנו להיזכר בדבר גם בשעת הניסיון.

כשאדם מצפה לדברים שינפחו לו את הגאווה אך במקומם הוא נתקל בביזיונות ודברים לא נעימים, הוא צריך לחקור באותו רגע לפנימיות הדברים ולשאול את עצמו לאן הוא בכלל רוצה להגיע. הרי כל תגובה שלנו אמורה להוביל אותנו למקום כלשהו, ומובן הדבר שאם אנו מגיבים אז אנו מצפים להתקדם למקום טוב יותר. ואם כן צריך לעצור ולחשוב עם עצמנו לאן זה באמת מקדם אותנו.

כשאדם נתקל בעניין כלשהו, נמשך אחרי התלהטות הרגע ועומד לפרוץ קווים אדומים, עליו לחשוב על אותו עניין לעומק ולראות כיצד זה באמת נוגע לו ומה אכפת לו מכל זה.

העניין הוא שהתרגלנו לאותו כבוד מדומה, שכבר בתור תינוקות אנו הולכים אחר שבחים וחיזוקים חיוביים ובורחים מהערות שליליות כלפינו. ואז באופן אוטומטי כאשר למשל מישהו אומר מילה לא במקום אז מיד אנו מרגישים צורך עז להתפרץ ולהעמיד אותו על מקומו.

אבל אם נחשוב לרגע כיצד זה יקדם אותנו ומה נרוויח מכך, נגלה שזה לא ייתן לנו כלום. הרי גם אם נניח שבצורה דמיונית הוא ינשק לנו את היד, ישבח אותנו ויודה שטעה ונוכל להוכיח לכולם שאנחנו צדקנו. אז מה הרווחנו מזה? כיצד התקדמנו?

פרשת בהעלותך מספרת לנו על אלדד ומידד שהיו מתנבאים במחנה. יהושע אמר למשה לכלוא אותם, כיוון שהם התנבאו שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. הרי יהושע היה תלמידו המובהק של משה ולכן קשה היה לו לשמוע שכך מדברים על רבו.

אבל משה עונה לו תשובה עצומה שכולנו צריכים לקחת לתוך חיינו, “המקנא אתה לי” (במדבר יא’, פסוק כט’). וכביכול כאילו שאל אותו מה אכפת לך? מה יש לקנא? וכי מה זה יעזור? למה להתעצבן? למה צריך להראות גבורה? וכי צריך להוכיח משהו למישהו? וכי בכלל אותה נבואה באה מכוחם?

משה רבינו היה רחוק ביותר מאותה גאווה ולכן הדבר כלל לא הפריע לו. הוא לא הסתכל על טובתו הפרטית, אלא על טובת הכלל. פעם אחר פעם הקריב את כל ההשגות שלו כדי להציל את עם ישראל שמצדם לא העריכו, אלא התרעמו, התנגדו לו והקשו עליו. לכן לא פלא שבהמשך הפרשה התורה מעידה עליו שהוא “ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב’, פסוק ג’).

דווקא כאשר מרים ואהרן מדברים על משה ונענשים, התורה מביאה את הפסוק שהוא ענו מאוד מכל האדם. כי לכאורה אפשר היה לקשר שאולי העונש בא למרים מצד משה שהקפיד עליה. אולי הוא כעס שדיברו עליו או שהוא נעלב מכך. לכן התורה טורחת לציין שהוא ענו מאוד מכל האדם. במלים אחרות, לא אכפת לו שידברו עליו. הוא לא מקפיד על הכבוד שלו ולא מצפה לשום דבר מאף אחד.

להגיע לדרגת הענווה של משה רבינו בוודאי שאין לנו אפשרות. אבל כל אחד יכול לבחור להגיב בצורה דומה למצבים השונים, לנסות לנהוג כמו משה רבינו מדי פעם, ואז נוכל לזכות להתקרב לאותה דרגה עצומה של ענווה. באופן מעשי, כל מה שצריך זה להתחיל לחשוב בכל מצב שמזדמן לנו, מה אכפת לנו? מה זה ענייננו? מה זה מפריע?

אנשים מקניטים אותנו, החברים מצליחים יותר מאיתנו והתוכניות משתבשות לנו. אבל בפנימיות הדברים האם זה באמת אכפת לנו? מה זה גורע מאיתנו שאחרים יהיו מצליחים? מה אכפת לנו אם השם יתברך רוצה שנלך בדרך שונה מהתכנון שהיה לנו?

אמנם מובן שמבחינה חיצונית זה מפריע, כי יש גאווה מנופחת, יש ציפיות לכבוד, יש תאווה ויצר שמשגעים אותנו וכו’. אבל אם נסתכל לעומק הדברים נגלה שזה כלל לא מפריע במהות הדברים.

ברוב הפעמים קשה לנו מאוד להגיב בצורה כזו, משום שזה כן אכפת לנו. אנחנו מצפים מאנשים להתנהג בצורה מסוימת, אנו מצפים שמצבים שונים יתרחשו ואז כל דבר ששונה מהתכניות שלנו יכול לשגע אותנו. יש לנו תכנון של כל מהלך הדברים ואנו לא מסוגלים לקבל את העובדה שמישהו אחר מכוון את העניינים ולא אנחנו. כאילו שאסור ששום דבר יזוז מהציפיות שלנו וכל דבר שונה יתקבל בכעס או עצבות.

אבל ככל שנעמיק בדברים נוכל לראות שהקדוש ברוך הוא מכוון הכל, הוא שם אותנו במצב הזה והוא זה ששולט בעניינים ומכוון אותנו למקום הנכון בשבילנו. לכן לא צריך לצפות רק לדברים שאנו מתכננים, אלא לקבל את כל מה שהשם מביא. ואז כאשר דברים מסתדרים בצורה קצת שונה, נוכל לקבל את זה באהבה ולהבין שלא אכפת לנו.

אם הקדוש ברוך הוא סידר שכך יהיו הנסיבות ושלכאן יתגלגלו הדברים, אז למה שזה יפריע לנו? אם מישהו החליט לחשוב אחרת מאיתנו, אז שיחשוב מה שהוא רוצה. אם מישהו לועג לנו או מקניט אותנו זו החלטה שלו ועניין שלו מול השם יתברך. לנו זה לא צריך להפריע. שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה, יגיד מה שהוא רוצה ויעשה מה שהוא רוצה. מה זה ענייננו?

ברור שזה לא אומר שלא צריך להשתדל לעשות שום דבר ורק לחכות שהשם יביא דברים לחיינו. אלא שנעשה את ההשתדלות המוטלת עלינו במה שבאמת תלוי בנו, אבל את כל מה שתלוי בסביבה נשאיר בידי השם יתברך. אנחנו אחראים לעצמנו ולא לאף אחד אחר. אנחנו יכולים לנסות לעזור לאחרים, להסביר להם בנעימות, לתת עצות טובות, להדריך וכדומה, אבל אחריות המעשים שלהם היא על עצמם וזה לא התפקיד שלנו לסחוב את הכל על הגב שלנו.

יש דברים שהם התפקיד שלנו ועלינו לעשות את ההשתדלות המרבית כדי להצליח בתפקיד. אבל רוב הדברים הם כלל לא בשליטתנו ואנחנו מתעצבנים וכועסים לחינם. הרי אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בתגובות של הסביבה או במצבים השונים שיתרחשו. לכן ננסה להבין שכל דבר שמגיע ללא תלות בנו הוא הדבר שצריך להגיע לחיינו לטובתנו מאת השם יתברך.

וזה קצת מצחיק לראות מהצד אנשים שמדברים ימים שלמים על פוליטיקה, על הביטחון, על כלכלה ואפילו על מזג האוויר. הם מתווכחים בלהט עם כל אדם אפשרי על המצב בארץ וכועסים ומתרעמים על ראשי המדינה והשרים. כך הם מעבירים שעות ארוכות, יום אחר יום, ולא מבינים שהכול לחינם, שהרי הם לא תורמים בדבר.

וכמו למשל שיש אנשים שהשתבשה דעתם ואז הם הולכים ברחוב ומדברים עם עצמם בלהט. הם בטוחים שעכשיו הם כאילו מסדרים את כל הבעיות של העולם, אבל כל מי שרואה אותם צוחק מההתנהגות הטיפשית. וכך בדיוק אותם אנשים שכל היום מתעדכנים בחדשות וכל היום מדברים על כך, והם לא מבינים שזה לא נותן כלום.

אם למשל היה מדובר על אדם בעל השפעה כלשהי, שיכול להפעיל קשרים או להזיז עניינים, אז באמת צריך לעשות השתדלות אם אפשר להביא למצב טוב יותר. אבל כאשר הכל דיבורים בעלמא, שמגיעים לוויכוחים, השמצות, לשון הרע, מריבות ושאר דברים גרועים, וכל זה בלי להועיל כלל ובלי להזיז דבר, אז מה זה נותן לנו?

יש אנשים שיושבים ימים שלמים מול המסך ויש להם מטען כבד על כל אדם שמופיע שם. הם בטוחים שהם יודעים הכל, שכאילו הם המנהלים של העולם, שופטים את כולם, מי לחיים ומי למוות, מי צודק ומי טועה וכו’. ומיותר לציין שאין להם שום אפשרות לדעת את האמת. אבל גם אם נניח בצורה דמיונית שאכן קיבלו נבואה משמיים ויודעים את האמת המוחלטת, מכל מקום עדיין הם לא משפיעים כלום ולא מועילים כלל עם דיבורי הסרק שלהם.

אם הם יבחנו את הדברים לעומק, הם יבינו שזה לא נותן כלום. זה לא עוזר להם, זה לא משנה את הדברים, לא משנה מציאות, לא מביא לנקיטת שום פעולה ולא עושה שום דבר. כשאנחנו כועסים ומתעצבנים על דבר מסוים, היחידים שסובלים מזה הם אנחנו. כשאנחנו עצובים ממשהו שלא מסתדר, זו חוויה לא נעימה רק בשבילנו. אם אנחנו יכולים להועיל באיזה דבר, אז בוודאי שצריך להגיב בהתאם. אבל אם בכל אופן התגובה שלנו לא תועיל בכלום, אז אין שום טעם להגיב. הרי לא יוצא לנו מזה כלום.

וזה הסוד הגדול של הדברים. שאדם שומע דיבורים על עניין מסוים ואז מיד מרגיש יצר עצום להיכנס לדברים ולהגיב. הוא חייב שכולם ישמעו את עמדתו. הוא בטוח שהוא תמיד צודק. הוא רוצה להוכיח לכולם. אבל הכל נובע מגאווה טיפשית. אין בזה שום דבר וזה לא יקדם לא אותו ולא אף אחד אחר לשום מקום.

להגיע למידת הענווה זה לא פשוט בכלל. להתרחק מהגאווה שמנפחת אותנו זה דבר שמצריך המון מאמץ. אבל אם רק נעצור כדי לשאול את עצמנו אם זה באמת אכפת לנו, אז נגלה שברוב המקרים זה ממש לא אכפת.

באופן טבעי יש לנו יצר שגורם לנו להרגיש שכן אכפת לנו ולהיפגע מהדברים, אבל אם נתבונן באמת ונחשוב, נגלה שזה כלל לא משנה מבחינתנו. הקדוש ברוך הוא עשה שההוא יצליח, שהשני יהיה עשיר והשלישי יהיה גס רוח שאוהב להקניט ולהעליב אחרים. זה עניין פרטי שלהם מול השם יתברך וזה לא גורע שום דבר מאיתנו.

המצווה הכי אהובה על רוב האנשים היא מצוות התוכחה. שתמיד מרגישים שמוכרחים לעשות “צדק”. כאילו שחס ושלום כל העולם הפקרות, אין דין ואין דיין, וכעת שהם הגיעו לעולם, סוף סוף הכל יוכל לחזור לתיקונו בזכותם.

כך אנשים עושים משחקי כבוד, שאפילו שלא אכפת להם מהדבר עצמו, אבל זה על ה”עיקרון”. כאילו לעשות דווקא וללמד אחרים לקח. אם למשל עבר רכב לידם ועשה משהו לא בסדר, אנשים מוכנים להסתכן ולעשות מרדפים אחריו, ובלבד שהנהג יידע שהיה לא בסדר, ואיכשהו כנראה גם אימא שלו קשורה לעניין לדעתם.

וכי מה אכפת להם ממנו? הרי הם לא מכירים אותו ולא יפגשו אותו יותר לעולם. וכי הם עצמם לא טעו אף פעם? הם אף פעם לא הפריעו לאחרים בנהיגה שלהם? הרי כל אחד כועס על אחרים שמפריעים לו, אבל כשהוא מפריע לאחרים הוא מתייחס לעצמו בסלחנות ולא רוצה ללמד את עצמו “לקח”.

וכך אנשים כאילו מחפשים כל היום על מה להתעצבן. מסתכלים מסביב מה לא בסדר כדי שיהיה להם על מה להתלונן. מישהו אמר משהו לא במקום, אז במקום לשתוק ולהמשיך הלאה בלי להתייחס הם מוכנים להשתטות ולהתבזות רק כדי להוכיח לו שהוא לא בסדר. הבורות של אחרים מעצבנת אותנו. כל דבר שמישהו חושב אחרת מאיתנו מעצבן אותנו. כאילו שכולם מוכרחים להיות כמונו ולהשתחוות לנו.

ואם נחשוב על כמה זה טיפשי וחסר תועלת, נוכל לדמות את הדבר לילד קטן שהחברים קוראים לו בשמות. אותו ילד עלול להתעצבן עליהם, להתקוטט איתם, להיעלב מהם ולהיכנס להמון רגשות שליליים שידרדרו את המצב להרבה יותר גרוע. אבל אם אדם מבוגר יהיה לידו, העצה הראשונה שהוא ייתן לו זה לא להגיב. שיעזוב אותם שיגידו מה שהם רוצים. מה אכפת לך? מה זה עניינך שהם מקללים ומדברים שטויות? מה זה גורע ממך שהם צוחקים עליך?

זה שהם מנסים להעליב זה עניינם הפרטי מול השם, אבל זה שהאדם עצמו נעלב זה כבר עניין אחר לגמרי וזו בחירה אישית של האדם עצמו. גם אם אחרים מעליבים, אתה לא חייב להיעלב. אם ילד קטן יאמר איזה דבר טיפשי, אז ילד קטן ייעלב מזה, אבל אדם מבוגר לא ייעלב כלל. כי האדם המבוגר בוחר שלא להיעלב מתוך השקפת העולם שלו שהוא מבין שזה לא אכפת לו.

ואדרבה, אם נחשוב על כך לעומק, נגלה שדווקא ככל שהאדם גדול וחשוב יותר, כך עליו להיות חסין יותר. וכמו למשל שאם ילד קטן יאמר לחבר שלו “מכוער”, אז החבר ייעלב מאוד וירצה לפגוע בו בחזרה. אבל מבוגר לא יגיב לאותה הערה של אותו ילד, אלא ימשיך הלאה. ואם מדובר על אדם חשוב ובכיר, אז בוודאי שהוא לא יתייחס כלל.

כך אפשר לראות שדווקא ככל שהאדם קטן יותר, כך הוא פגיע יותר ומנסה לקבל אישורים מהסביבה. אבל ככל שהאדם שלם עם עצמו, אז ממילא לא אכפת לו מה אחרים יאמרו. ככל שהאדם קטן יותר, כך הוא צריך לתת דין וחשבון, לתרץ את עצמו ולהוכיח לכולם שהוא צודק. אבל כשהאדם שלם עם עצמו, אז ממילא אין לו צורך להוכיח שום דבר לאף אחד.

ובדרך משל, המלך לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד, הוא פשוט נותן פקודה וזהו. בלי לתת דין וחשבון ובלי לתרץ את הדברים. אבל העבד מוכרח לתת תירוצים למלך על כל דבר, ולכן חשוב לו תמיד להוכיח שהצדק עמו. יוצא שכל מי שמרגיש צורך לתת דין וחשבון לאחרים, מחשיב עצמו קטן יותר בערכו מאותם אחרים שהוא נותן להם דין וחשבון. לעומת זאת מי שלא מתייחס וממשיך הלאה, מחשיב עצמו כמלך, שלא מבזבז מזמנו כדי להוכיח לאחרים שהוא צודק.

כל אחד מאיתנו מרגיש כמו ילד קטן כשפוגעים בו באופן כלשהו. אבל האמת היא שזו הבחירה שלנו אם להיפגע או לא. אחרים יכולים לחשוב מה שהם רוצים, לומר מה שהם רוצים ולעשות מה שהם רוצים. זה בכלל לא קשור אלינו. אנחנו מצדנו תמיד מקבלים את מה שהשם מביא לנו דרך ניסיונות החיים. לפעמים זה בא דרך אדם מסוים או מצב מסוים, אבל זה לא קשור לאותו אדם ואותו מצב, אלא רק למה שהשם יתברך רצה להביא לנו. באותה מידה הוא יכל להביא לנו את זה דרך אדם אחר או מצב אחר.

במקום להיפגע מכל הדברים האלו ולחשוב שכולם שונאים אותנו או לפתח בעצמנו רגשות שנאה לכל העולם, אפשר פשוט לחייך ולשאול את עצמנו “מה אכפת לי?”. מה אכפת לנו שכל העולם שונא את עם ישראל? מה אכפת לנו שהחברים לא מבינים אותנו? מה אכפת לנו שחושבים אחרת מאיתנו? מה אכפת לנו אם יצחקו? מה אכפת לנו שחושבים שאנחנו טועים? מה אכפת לנו אם יחשבו שאנחנו לא יודעים?

שכל העולם יעשה מה שהוא רוצה, לנו יש את החיים שלנו וזה מה שחשוב ורק בזה אנחנו צריכים להתמקד. אם נפעל בצורה כזו, בוודאי נוכל לזכות להגיע לענווה. אמנם לא ענווה מושלמת כמו של משה רבינו, אבל בהחלט ענווה ראויה שתתאים לנשמתנו ולמה שהשם יתברך רוצה מאיתנו שנשיג.

ראובן (רוני) פיזנטי

אודות כותב המאמר : ראובן (רוני) פיזנטי

אברך ויוצר שכותב מהלב עם המון אהבת ישראל. מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  • רישום לעדכונים

  • כל תכני האתר פתוחים לכולם ללא צורך ברישום. הרישום הוא רק למי שרוצה לקבל עדכונים מהאתר מפעם לפעם.

  • איך להיות מאושרים

  • תודות לתורמים המובילים

    • אופיר שלמה סוויסה בן אסתר
    • יצחק שגיא זוזוט בן צביה סלביה
    • ברוך אדרי בן עישה
    • שמעון אלמליח בן אסתר
    • שלמה כהן בן סימי

    השם יתברך ישלח להם שפע עצום, ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם לטובה.

    למידע על בית המדרש ולתרומות לחצו כאן.

  • מחפשים את האמת – דיסק שמע

  • כניסת מנהלים