בע"ה נעשה ונצליח. היום י״ז בכסלו ה׳תש״פ
אור נקי רוני פיזנטי

האתר אור נקי הוא איחוד אתרי יהדות ופרויקטים שונים לזיכוי הרבים, ביניהם ״ללא גזל״ ו״אמונה״. על מנת להנגיש לכל יהודי תוכן כשר, נקי ואיכותי בחינם. מסע לעומק פנימיות הנפש ולחיזוק האמונה, בשפה ברורה המתאימה לכל יהודי, בפשטות ובגובה העיניים. מוגש על ידי ראובן (רוני) פיזנטי, מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״. למידע נוסף לחצו כאן

אין תירוצים ליום הדין – פרשת דברים

ראובן (רוני) פיזנטי | א׳ באב ה׳תשע״ג | פרשת דברים

משה רבינו מתאר לבני ישראל את מה שעברו במדבר. כשהוא מגיע לפרשת המרגלים, הוא מזכיר להם שהמרגלים ריגלו את הארץ, לקחו בידם מפרי הארץ ואז הוא אומר “וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ” (דברים א’, פסוק כה’).

הדבר מאוד תמוה שהרי כולנו יודעים היטב שהמרגלים חזרו והוציאו דיבת הארץ, אמרו עליה שהיא ארץ אוכלת יושביה והסיטו את לב העם. אז כיצד יתכן שמשה רבינו מספר כעת שהמרגלים אמרו על הארץ שהיא טובה?

רש”י מפרש שמדובר על יהושע וכלב שאמרו על הארץ שהיא טובה. אך עדיין יש כאן שאלה עצומה, כיצד יתכן שמשה כביכול “שכח” את מה שאמרו עשרה מרגלים וזכר רק את מה שאמרו שני מרגלים? הרי המעמד של אותם עשרה מרגלים היה עצום, הם היו הרוב וברור אם כן שהעם יקשיבו להם. אז מה האשמה על העם כאן? ולמה משה לא טורח להזכיר גם את מה שאמרו רוב המרגלים ומזכיר רק את דברי שני המרגלים שהיו המיעוט?

צריך להבין שאם כל המרגלים היו אומרים שהארץ אינה טובה, אז העם יכל לטעון שהוא היה אנוס. אם שניים עשר ראשי עם נכבדים הולכים לרגל את הארץ וחוזרים וכולם אומרים שהארץ לא טובה, אז מה העם יכול לעשות? איך אפשר להאשים אותם?

זה כמו שכל הרבנים הגדולים יתאחדו ויאמרו לנו שלא כדאי כעת לצאת למלחמה, אז האם יוכלו להאשים אותנו אם נקשיב להם? הרי הקדוש ברוך הוא בעצמו ציווה אותנו להקשיב לקול חכמי ישראל ולא לסור מדבריהם.

אך ברגע שישנם שני מרגלים שאומרים אחרת, כאן כבר צריך לעצור ולחפש מהו רצון השם בדבר. במצב כזה מצפים מהאדם להפעיל שיקול דעת ולחשוב בהיגיון מהי האמת. פה כבר אי אפשר לטעון שזה היה אונס, כי האמת הוצגה בפניהם ורק היו צריכים להתבונן בדברים ולחתור לאמת.

ולכאורה, אפשר לטעון שיחיד ורבים הלכה כרבים, ואז יוצא שהעם נהג בסדר שהלך בעצת המרגלים. אך כל זה מדובר כאשר אין אפשרות לדעת את רצון השם האמתי, שהרי כאשר אנו מודעים לרצון השם כל זה לא שייך.

משה רבינו מנהיג הדור היה בצד של יהושע וכלב, אם כן כולם יכולים לדעת היטב מה רצון השם ולא הולכים על פי הרוב במקרה כזה. אף אחד למשל לא יוכל לטעון שהוא ראה שרוב העולם הם גויים שלא נימולים ולא מקיימים מצוות, אז הוא הגיע למסקנה שהלכה כמותם. כאן אנחנו יודעים היטב את ההלכה ולא שייך בזה רוב.

הולכים אחרי הרבים רק כאשר חסר לנו ידע ולא כאשר אנו יודעים מהי האמת. רוב העולם אינם חושבים ולרוב עושים שטויות ודברים חסרי תועלת. אבל כאשר ישנם אנשים שכן עושים דברים מועילים, אז בכוחו של כל אחד להבין שזו האמת. מספיק אפילו מיעוט קטן של אנשים שהולכים בדרך האמת כדי שנוכל למצוא אותה.

וכך הדבר פועל גם בתוכנו. ישנם דברים שנראים לנו כעת ככוחות מנוגדים זה לזה. לפעמים אנחנו חושבים שיש מלחמה בתוכנו בין הטוב לבין הרע. אבל האמת היא שהרע כלל לא קיים. אין לו שום מהות. זהו שקר מוחלט. כל התאוות שנראות לנו מהותיות, כל היצרים שבוערים בנו, הכל חסר חשיבות לחלוטין. זה רק נראה כמשהו בעל משמעות, אבל אין לזה שום קיום.

הדבר דומה לקבוצת חברים שלוחצת על אחד החברים לעשות מעשים גרועים. הם מספרים לו כמה כדאי לו לגנוב, משבחים את יכולות הפשיעה שלו ומפעילים עליו לחצים רבים. אם לא יסכים לשתף פעולה ולפשוע, אז הם יוציאו אותו מהחבורה.

וכך יום אחר יום מתכננים את הדברים, חוזרים על שיטות הפעולה ומספרים לו סיפורים מרגשים ממש שקונים את לבו. הוא מרגיש אחד מהחברה ולאט לאט משתכנע ומשתף פעולה. לבסוף הוא מבצע פשיעה כלשהי, ולרוע מזלו הוא נתפס על ידי המשטרה.

לאחר שלוקחים אותו לחקירות הוא יכול לספר להם ששכנעו אותו, שהוא כלל לא רצה לעשות את זה, שהחברים שלו הם שיזמו הכל ושאין לו חלק בזה. אבל כל התירוצים לא יעזרו לו. אותו אדם ייענש על כך בזמן שחבריו ייעלמו מהשטח ללא שום עקבות.

פתאום אותו אדם מבין שהאחריות מוטלת עליו בלבד. שאותם חברים עם אותם סיפורים בכלל לא חלק מהתמונה ואין להם שום משמעות. הוא נשאר לבדו להתמודד עם הדין.

אי אפשר להאשים את היצר הרע או את הסביבה, כי בסופו של דבר אנחנו בעצמנו ניאלץ להתמודד עם המציאות ועם הבחירות שלנו. אנשים חושבים שהם יכולים לעשות כרצונם ולבסוף יתרצו תירוצים. הם חושבים שיוכלו לשכנע את בית הדין למעלה, או שהקדוש ברוך הוא יסלח להם, או שכולם יחשבו שהם צדיקים ביחס לחברים שלהם וכו’. אבל כל אלו דברים חסרי כל בסיס. אדם נאחז בשקרים כדי להרגיש טוב עם עצמו, הוא מעדיף לעשות מה שנוח בלי לחשוב, אבל בסוף הוא יצטער על כך.

בסוף כולם מגיעים לבית דין של מעלה. וכעת לוקחים הכל בקלילות, זורמים עם החברים, מתפתים לעצת היצר, ותמיד חושבים שכבר נצליח להסתדר שם למעלה. יש תירוצים. יבינו אותנו. אבל אז רואים שהכול היה שקר, פתאום החברים נעלמים, היצר הוא עצמו בא להעיד נגדנו ואנחנו נשארים לבד. כי הכל היה הצגה רק כדי לתת לנו ניסיון, אבל באמת היה לנו כוח לבחור בטוב.

אנשים אוהבים להתלונן ולהאשים. הרי הם נולדו למשפחה כזו, זה בגלל ההורים, בגלל החברים, בגלל הסביבה, בגלל הנסיבות וכו’. הם מרגישים נחמה בזה שכולם עושים עבירות, שכולם לא מתנהגים יפה, עד שזה כבר הפך לשגרה וכאילו מרגישים שזה בסדר.

אבל באמת שום תירוץ לא יעזור. כי בין כל הדברים הגרועים והמרחיקים מעבודת השם, יש גם מעט דברים טובים. וכי יש אדם שלא יודע מה זה בית כנסת? וכי יש אדם שלא שמע על התורה? וכי יש אדם שלא יודע שיש אנשים יראי שמיים שומרי תורה ומצוות?

ואמנם כל אלו הם מיעוט שכמעט ולא מצוי בחייו, אבל יחד עם זאת מספיק שהוא נתקל בהם מפעם לפעם כדי לעצור לחשוב ולהתבונן. יש דרך חיים שונה לחלוטין מזו שהתרגל אליה, אז כיצד יתכן שיתעלם מזה ולא יחשוב על זה כלל?

משה רבינו משמיט את הדברים של עשרת המרגלים, כיוון שאין להם משמעות. העם חושב שהוא יכול להיאחז בדברים, וכך להאשים את המרגלים שהסיטו אותם ולהתחמק מאשמה. אבל משה רומז להם שזה בלתי אפשרי להתחמק מאשמה, כי אין לאותם עשרה מרגלים שום משמעות.

העם לא יכול להאשים את המרגלים כי העם עצמו הוא שעשה את הבחירה בסופו של דבר. גם אם עשרה מרגלים אומרים דבר מסוים, וגם אם כל העם מאמין ומסכים לדבריהם, עדיין ישנה בחירה לכל אדם למחות וללכת בדרך האמת.

מסביבנו יש המון שקרים חסרי טעם, ואין שום סיבה שנתייחס אליהם ברצינות ונכניס אותם לחיינו. אם החלטנו להתייחס לאותם שקרים, זו בעיה שלנו. ביום הדין יראו לנו את כל השקרים של חיינו ולא נוכל לטעון שום דבר. נבין שאף פעם לא הייתה להם ממשות וזה רק אנחנו שבחרנו לא בסדר.

הדבר דומה לשוטרים סמויים, שמשכנעים אדם לעשות איתם עסקה אסורה או פשע כלשהו. וכך לאט לאט הם לוחצים ומשכנעים, עד שהאדם משתכנע. ואז מגיע רגע האמת ותופסים אותו. אז אותו אדם מתחיל לתרץ שהם שכנעו אותו, ושהם שותפים לפשע וכו’, אבל אז מסבירים לו שהכול היה מבוים. הכל היה שקר. ורק הוא עצמו סיבך את עצמו ושום תירוצים לא יתקבלו. החברים שלו עצמם הם שמעידים נגדו.

כך אדם מקבל מסרים הרסניים מהסביבה, תאוות מתגברות, היצר הרע מושך, האסור נראה מותר, כולם מסביב עושים עבירות בלי נקיפות מצפון, ואז גם הוא נגרר. ואז אחרי מאה ועשרים הוא מגיע למעלה ומתחנן על חייו. הוא אומר ששכנעו אותו, שזה הם אשמים ולא הוא. אבל אז מראים לו שהכול היה הצגה.

אותו יצר הרע ששכנע אותו ואמר לו שכדאי, בסך הכל ביצע את השליחות שלו. אותה סביבה שהייתה לו זה מה שזימנו לו משמיים בהשגחה פרטית כדי שיתעלה ויבחר בטוב מתוך המקום הזה. הכל שקרים והצגות ושום דבר לא באמת חשוב, רק הבחירות שעשה נשארו אתו. פתאום הוא מבין שכל האחריות מוטלת אך ורק עליו.

כשנבין שהתאוות שתקפו אותנו הן חסרי משמעות, אז לא יהיה לנו מה לומר. אדם שנתקף בתאווה לפעמים שוכח מכל המציאות ועושה שטויות. לאחר מכן כשהוא מתפכח, הוא מנסה לחשוב בהיגיון וקשה להבין מדוע עשה את הדברים. כי פתאום האמת מתגלית ואותה תאווה נראית חסרת משמעות לחלוטין.

בתוך ים של שקרים, האמת היא בולטת וניתנת לגילוי למרות שהיא מיעוט. אדם שמחפש את האמת בהתמדה מתוך רצון אמתי וכנה למצוא אותה, בוודאי יזכה למצוא אותה. אי אפשר להאשים את השקר באי מציאת האמת. כי אנחנו אלו שבוחרים לתת חלק נכבד לאותו שקר בחיינו.

ביהדות ישנו דין מיוחד של תינוק שנשבה בין הגויים. מדובר על תינוק יהודי שנשבה על ידי גויים וגדל ביניהם עד שכל מה שהוא מכיר מסביבו זה רק מאפיינים נכריים ללא כל רמז ליהדות. אין לו שמץ של מושג שהוא יהודי ואין לו כל סיכוי בדרך הטבע להגיע ליהדותו.

במצב כזה, יש לו דין מיוחד שהרי אין אפשרות לדון אותו בצורה רגילה. אם ישאלו אותו מדוע לא שמר שבת ומדוע לא הניח תפילין, הוא יענה שהוא לא ידע בכלל מה זו שבת ומה זה תפילין. במצב כזה אי אפשר להעניש אותו על הדברים האלו.

אך ברגע שלאדם ישנה אפשרות להכיר את היהדות, למרות שגדל בבית שרחוק משמירת מצוות, ומתוך הנוחות או העצלות שלו הוא בוחר להמשיך בדרכו, הוא יכול לטעון שהוא לא ידע מה זו שבת ומה זה תפילין, אבל זה לא יעזור לו. כי יאמרו לו שאם הוא לא ידע הוא היה צריך ללמוד. תמיד ישנה טענה על האדם, מדוע לא למדת? מדוע לא חקרת? מדוע לא ניסית להגיע לאמת?

הרי בין כל החברים החילונים היה לך גם איזה חבר רחוק אחד שהיה ירא שמיים. בין כל הדיבורים האסורים, שמעת פה ושם גם כמה דברי תורה. בין כל השטויות שלימדו אותך, למדת גם כמה מנהגים והלכות. אי אפשר להתעלם ולומר “לא ידעתי”. האם לא היה אכפת לך מהתכלית של החיים? האם לא רצית לחקור בשביל מה בכלל באת לעולם?

חז”ל מלמדים אותנו שיצר הרע שלנו הוא השטן והוא גם מלאך המוות. אותו אחד בשלושה תפקידים שונים. בהתחלה הוא בא בתור יצר הרע ומכניס לנו מחשבות לא טובות ועצות רעות, הוא מעוות לנו את התפיסה ומסיט אותנו מדרך התורה. לאחר מכן הוא לובש את דמות השטן, עולה למעלה ומקטרג עלינו על כך שאנו מקשיבים ליצר הרע (שזה הוא בעצמו) ומתרחקים מדרך התורה. ואז מקבל רשות ויורד למטה לקחת את הנשמה.

כעת כולנו נוכל לטעון למעלה בשמיים שזה הכל בגלל יצר הרע, אבל הטענה הזו לא תעזור לנו. למעלה יצר הרע מתבטל, אין רע בעולם הבא. ביום הדין נעמוד שם ונראה שאין שום ממשות ביצר הרע. הכל היה הצגה. זה כלל לא קשור אליו, אלא רק אלינו. מדוע הקשבנו לו? הרי יכלנו לבחור להתעלם ממנו ולהידבק בתורה הקדושה. הייתה לנו אפשרות אחרת, שהרי יש לנו גם יצר טוב, יש גם את הצדיקים וגדולי הדור שנוכל לראות את דרכיהם, יש אנשים יראי שמיים, יש ספרי קודש שיראו לנו כיצד לנהוג וכו’.

מי שמחפש את האמת יכול למצוא אותה בקלות, אבל הוא צריך להתעקש למצוא אותה בין כל השקרים בעולם. לכן משה רבינו לא צריך להזכיר את אותם עשרה מרגלים, שהרי אין לזה ממשות, זה בכלל לא תירוץ, כמו אצל היצר הרע גם כאן העם לא היה צריך להקשיב לדבריהם.

פעמים רבות אנחנו סומכים על החברים, על המשפחה, על הנסיבות ועל כל השאר שסובב אותנו שיצילו אותנו ויראו לנו את הדרך. אך האמת היא שאנחנו לבדנו, ורק אנחנו יכולים לבצע את הבחירות שלנו לעצמנו. החברים שהסיטו אותנו מהדרך נעלמים מחיינו בשלב מסוים, המשפחה לא יכולה להחזיק לנו את היד בעולם הבא ונסיבות החיים אמנם משפיעות אך בוודאי לא יתנו את הדין במקומנו על הבחירות הלא טובות שלנו.

זה כמו אותו יצר הרע שנעלם והופך להיות השטן שמלשין ומקטרג עלינו. אנחנו רוצים כל כך לומר שהוא זה שאשם בכל, אבל אז אנחנו מבינים שהוא בסך הכל עשה את תפקידו ורק אנחנו הטיפשים שהקשבנו לו.

לכן משה רבינו לא מזכיר את המרגלים שהוציאו דיבת הארץ, כי כרגע הם כלל לא חשובים לאותו עניין. מה שחשוב הוא שהיו שני מרגלים שאמרו על הארץ שהיא טובה ועם ישראל היה צריך להקשיב להם. ברגע שהאמת נמצאת וניתנת לגילוי, הכל מוטל על הכתפיים שלנו ואנחנו אלו שצריכים לגלות אותה, אם לא עשינו זאת האשמה היא אך ורק עלינו.

לא יעזור לנו להסתכל על אחרים, לעשות מה שכולם עושים או לראות שהרוב מתנהג בצורה מסוימת ולחשוב שזו הדרך הנכונה ושאנחנו לא לבד. צריך לעשות מה שנכון ולא מה שנוח.

העולם עובד בדרך של עדר, שכל יום יוצאת אופנה חדשה וכולם מעודכנים ומיד משתנים לפיה. אך בסופו של דבר נבין שלכל זה אין כלל ממשות. האפנה חולפת ומשתנה והכל זמני. הדבר היחיד שיישאר זה הבחירות הטיפשיות שעשינו כשהקשבנו לאותה אופנה מבלי לחשוב ולנסות לגלות את האמת שהסתתרה לנו מתחת לאף.

השם יתברך יזכה אותנו לחקור את האמת ולגלות אותה, להתעקש ולא לוותר, ומתוך כך לזכות לבחור בחירות טובות ומועילות שיקדמו את חיינו ויביאו אותנו להתעלות.

ראובן (רוני) פיזנטי

אודות כותב המאמר : ראובן (רוני) פיזנטי

אברך ויוצר שכותב מהלב עם המון אהבת ישראל. מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  • רישום לעדכונים

  • כל תכני האתר פתוחים לכולם ללא צורך ברישום. הרישום הוא רק למי שרוצה לקבל עדכונים מהאתר מפעם לפעם.

  • איך להיות מאושרים

  • תודות לתורמים המובילים

    • אופיר שלמה סוויסה בן אסתר
    • יצחק שגיא זוזוט בן צביה סלביה
    • ברוך אדרי בן עישה
    • שמעון אלמליח בן אסתר
    • שלמה כהן בן סימי

    השם יתברך ישלח להם שפע עצום, ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם לטובה.

    למידע על בית המדרש ולתרומות לחצו כאן.

  • מחפשים את האמת – דיסק שמע

  • כניסת מנהלים