בע"ה נעשה ונצליח. היום י״א בכסלו ה׳תש״פ
אור נקי רוני פיזנטי

האתר אור נקי הוא איחוד אתרי יהדות ופרויקטים שונים לזיכוי הרבים, ביניהם ״ללא גזל״ ו״אמונה״. על מנת להנגיש לכל יהודי תוכן כשר, נקי ואיכותי בחינם. מסע לעומק פנימיות הנפש ולחיזוק האמונה, בשפה ברורה המתאימה לכל יהודי, בפשטות ובגובה העיניים. מוגש על ידי ראובן (רוני) פיזנטי, מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״. למידע נוסף לחצו כאן

קידוש השם באנשים פשוטים – פרשת יתרו

ראובן (רוני) פיזנטי | י״ח בשבט ה׳תשע״ט | פרשת יתרו

כל יהודי יודע כמה גדולה המעלה של קידוש השם. אלא שאנו מסתכלים על עצמנו, כמה אנו קטנים, ואז ממילא זה נראה רחוק מאוד מאיתנו. שכאילו זה לא שייך אצלנו כלל.

הרי קידוש השם נתפס אצלנו כדבר קשה מאוד, רחוק וכמעט בלתי אפשרי מבחינתנו. שזה דורש מאמץ גדול והמון ויתורים. וכמו שמסופר על עשרת הרוגי מלכות, שהיו צדיקים גדולים, ויחד עם זאת עברו ייסורים קשים. וממילא אנו לא רואים שום קשר לשם, וגם לא רוצים שום קשר לזה.

יש כאלו שמתארים את עניין קידוש השם בעניין של מסירה למיתה, למות למען קידוש השם, ובמיוחד אם מתלווים לזה ייסורים ועינויים קשים. ויש כאלו שתופסים את זה בתור עניין לצדיקים בלבד, אלו שבמעלה נשגבה, שהם סוחפים את הקהילה שלהם או עושים ייחודים בשמיים, וכל זה מביא לקידוש השם גדול.

אבל מכל מקום האדם לא תופס את עצמו שהוא יכול באופן ממשי להביא לקידוש השם. וגם אם כן, הוא בוודאי סבור שזה מצריך ממנו סבל נוראי וטרחה גדולה עד מאוד, וכך מראש לא מנסה להגיע לזה. הוא לא חושב לעצמו שהוא יכול להגיע לכל זה בפשטות.

כאשר יתרו שומע על כל מה שאירא לישראל ואיך שיצאו ממצרים, הוא נדהם ומברך את השם יתברך. אלא שהפסוק נראה מעט תמוה, שהוא אומר “ברוך השם אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה”, ואז חוזר בהמשך הפסוק “אשר הציל את העם מתחת יד מצרים” (שמות יח, י).

ולכאורה, מדוע צריך את כל האריכות הזו? מדוע יתרו חוזר על עצמו שוב ושוב? מדוע לאחר שאמר ש”הציל אתכם מיד מצרים”, הוא צריך להוסיף גם “ומיד פרעה”? ולמה לאחר מכן הוא צריך לחזור שוב ש”הציל את העם מתחת יד מצרים”? והרי הוא כבר אמר את זה. מה ההבדל הגדול בין הלשונות ומדוע זה כל כך חשוב שהתורה הקדושה תציין את זה?

אלא שכל זה מלמד אותנו על קידוש השם. שיש דרגות לקידוש השם. יש מישהו שמגלה שהשם קיים, יש מישהו שמגלה שהוא גם שולט בעולם, ויש מי שזוכה להבין שיש השגחה פרטית על כל פרט ופרט. כל הכרה חדשה שכזו בנפש היא תפיסה שונה לחלוטין, וכל עלייה בדרגה כזו, מביאה לקידוש השם גדול יותר.

ולכן בפסוק שלאחר מכן יתרו מכריז “עתה ידעתי כי גדול השם מכל האלוקים”. יוצא שהדברים ששמע הביאו אותו לאמונה עצומה, עד שהחליט להתגייר. ויוצא שהיה כאן קידוש השם עצום. שהתקדש שמו של השם יתברך בעולם וכתוצאה מכך יתרו עזב את הכל והחליט להתגייר.

אלא שצריך לדייק, שיתרו השתמש בשלש לשונות, שכל אחת מהן חזקה יותר מהקודמת. ויוצא שבתחילה נדהם מכך שהשם הציל את בני ישראל מיד מצרים, והתכוון לגדולים שבהם. שהרי באו לקבל את פניו משה והתלוו אליו גדולי ישראל, והוא דיבר אליהם.

זה דבר עצום שמצרים הייתה מוגנת ומסוגרת, האומה השולטת והחזקה בעולם, מלאה בכשפים, ועם כל זה הם הצליחו לצאת משם. וכאשר אדם רחוק מבין את הדבר, ובפרט אם זה גוי, זה עושה רעש גדול ומביא לקידוש השם בעולם.

ואז הוא מוסיף שזה גם מיד פרעה. שלא זו בלבד שיצאו מהמקום השמור הזה, אלא שפרעה היה מכשף נורא עם לב כבד שלא היה סיכוי בעולם בדרך הטבע שייתן לבני ישראל לצאת. וכל זה מעצים את קידוש השם שבדבר עוד יותר. שזה עוד יותר מלמד על העצמה הגדולה והעל הכוח האלוקי השולט בעולם.

ואמנם שני הדברים האלו היו חזקים מאוד, אבל יחד עם זאת זה עדיין לא המובחר ביותר שבקידוש השם. שזה מתקבל על הדעת שהכוח העליון יוציא את גדולי ישראל ממצרים, את הצדיקים, את החזקים או את החשובים שבהם. זה אמנם מראה על כוח גדול, אבל יחד עם זאת יש בזה היגיון.

לכן יתרו מוסיף שיש דבר גדול יותר מכל זה. שהוא הציל גם את העם הפשוט מתחת יד מצרים. וזה משמעותי יותר מכמה כיוונים. מהצד הרוחני, היינו חושבים שאולי לאותם אנשים פשוטים בכלל לא מגיע להיגאל. וכאן ראינו שהשם יתברך משגיח אפילו על הפשוטים שבעם.

ומהצד הגשמי, היינו חושבים שאולי רק הגיבורים והחזקים היו יכולים להתחמק, אבל איך יצליחו לצאת ממצרים הזקנים, הנשים, הילדים הקטנים וכו’, ועוד יחד עם כל הרכוש והמשא שלהם? וכאן ראינו שהשם יתברך מציל ללא שום קושי גם את החלשים.

ויוצא מכל זה שעיקר קידוש השם הוא דווקא באנשים הפשוטים. שאם יבוא רב גדול ומפורסם בצדיקותו, ויאמר “שמע ישראל” או שיספר על איזה נס שקרה לו, אז אמנם זה יכול לחזק, וזה בוודאי קידוש השם, אבל מכל מקום זה לא יזעזע אותנו כל כך. זה יותר קרוב לטבע.

אבל כאשר יבוא אדם פשוט, שרחוק מיראת שמיים, ופתאום יאמר בקול נרגש “שמע ישראל” או שיספר לנו על השגחה פרטית, אז דווקא שם זהו קידוש השם גדול יותר. ולכן יתרו כביכול חוזר על עצמו, שתחילה הוא נדהם מההצלה ממצרים, אחר כך מיד פרעה, ולבסוף הוא נדהם הרבה יותר כאשר מדובר על כל העם שיצא ממצרים.

גם אנחנו יכולים לקדש את השם

ומכל זה נוכל ללמוד דבר נפלא. שכל אדם פשוט וקטן יכול לקדש את השם. ולא זו בלבד, אלא שקידוש השם שאותו אדם פשוט עושה יכול להיות אפילו גדול יותר מזה שעושה אדם גדול.

אדם גדול שמקדש את השם זה דבר צפוי ומתקבל על הדעת. נס שעושים לאדם גדול זה דבר שאנשים לא נדהמים ממנו כל כך. אדם גדול שניצל ונחלץ מכל מיני מצבים זה לא נראה פלא גדול. שהרי הוא ראוי לכך. כולם מצפים לזה.

אנשים רבים מספרים על נסים ונפלאות שהתרחשו בזכות הבבא סאלי או צדיקים אחרים בדורות שלנו. ויחד עם זאת הדבר מעורר תמיהה, שהם מספרים על נס מופלא, והם גם מאמינים לזה ולא חושדים שמדובר באיזה שקר, אלא שיחד עם זאת הם יכולים לחיות את חייהם בצורה רחוקה מתורה ומצוות.

ולכאורה הדבר לא ברור כלל. איך יתכן שאותם אנשים יספרו על דברים מופלאים מעל הטבע שהתרחשו בזכות הצדיקים, ויחד עם זאת לא יתחזקו בעבודת השם ויישארו כפי שהם? איך אפשר לא לחזור בתשובה שלמה לאחר סיפור שכזה?

אלא שברור לכולם שהצדיקים יזכו לדברים מופלאים. שהרי הם ראויים לכך וזה צפוי. לכן מובן לכולם שהם היו קדושים, אבל יחד עם זאת רק מעטים מאוד מקבלים על עצמם איזה שינוי בעקבות הדברים, כי הם לא רואים עצמם קשורים לזה. יוצא שאמנם יש בזה קידוש השם גדול, אבל יחד עם זאת הדבר מוגבל.

אנשים אמנם מאמינים בסיפורי צדיקים, אבל הם לא מאמינים שהם עצמם יכולים להפוך לסיפורי צדיקים שכאלו. הם מאמינים שנסים יכולים להתרחש לאחרים, ובמיוחד אם זה אצל צדיקים. אבל הם מבינים שהם עצמם רחוקים מזה מאוד, והם לא מאמינים שיש איזה סיכוי קלוש שהם עצמם ינהלו את חייהם בצורה שכזו.

הרבה אנשים הולכים לרבנים להתייעצות, מעריכים ורוצים ברכה מגדולי הדור, מספרים על הצדיקים בהערצה, אבל יחד עם כל זה לא חושבים לרגע שאולי יש להם איזשהו קשר לכל זה. הם לא מנסים להיות צדיקים בעצמם. הם גם בכלל לא מאמינים שזה אפשרי.

הם חושבים שיש כאלו שנולדו צדיקים וכך נגזר עליהם מקטנות, ומצד שני יש את העם הפשוט שהוא תמיד צריך להישאר כפי שהוא. הם חושבים שיש כאלו שנולדו עם יראת שמיים ויש כאלו שנולדו “חילונים”. כל אחד עם הייעוד שלו בחיים. אלא שמובן שכל זה רחוק מהאמת. שכל אדם צריך לעבוד על עצמו ולהתקדם כפי כוחו, לשאוף כמה שיותר גבוה.

אנשים חושבים שדווקא הבבא סאלי יכול היה להביא לכך שישנו בשמיים סדרי בראשית לכבודו, אבל באמת כל יהודי ראוי לכך. גם היהודי הפשוט ביותר. ורק צריך לחזק את האמונה ולקדש את עצמנו. וכאשר משנים לכבוד צדיק גדול את סדרי בראשית, זה עדיין לא חזק ועצום כמו שישנו אותם לכבוד אדם פשוט.

מתוך שהאדם רואה את עצמו רחוק מאותם סיפורי צדיקים, הוא מבין שכאילו אין לו שייכות לזה. הוא לא מנסה ללמוד את הנמשל על עצמו, אלא משאיר את זה בחוץ, רחוק ממנו. אז ממילא הוא בכלל לא מנסה לעשות קידוש השם, לנסות להשפיע על אחרים, לחזק יהודים, להראות שהשם יתברך הוא מלך העולם.

אלא שדווקא אנחנו, האנשים הקטנים והפשוטים, יכולים לעשות קידוש השם עצום בגודלו. אדם פשוט שיספר על איזה נס שאירא לו, על השגחה פרטית, על הקרבה שלו להשם יתברך, על הדבקות שהוא מרגיש מבפנים מתחת לכל התחפושת החיצונית שמראה שכאילו הוא רחוק, הוא עושה בכך קידוש השם גדול יותר ממה שהוא יכול לשער.

אלף רבנים לא יצליחו להשפיע על אדם כלשהו מה שהחבר הכי טוב שלו יכול להשפיע עליו בכמה מלים. אותו חבר חושב שהוא קטן, פשוט וחסר השפעה, אבל יש לו השפעה עצומה ממש. יש לו את היכולת לעשות קידוש השם עצום כפי שאף אחד אחר לא יצליח לעשות.

השפעת האדם הקטן

כל אדם נמצא לפעמים במצבים שונים בסביבה שרחוקה מתורה ומצוות. שאז הוא יכול לחזק אנשים ולהשפיע עליהם, אלא שהוא מרגיש לא נעים, קצת דחוי, וגם לא כל כך ראוי. וכי מה לו ולקידוש השם? גם איך יתמודד עם זה שיחשבו עליו שהוא “דוס”? ומה אם יאשימו אותו בהטפה דתית? לכן הוא מעדיף להנמיך פרופיל.

ולפעמים זה אפילו מגיע למקום גרוע ממש. שפתאום הוא שומע שמבזים רב גדול, שמזלזלים בדברי קודש או באיזו מצווה, שמישהו זורק איזו הערה על חרדים, שלועגים לתורה וכו’. וברוב המקרים, אנשים שנמצאים שם לא מסכימים עם הדברים, אלא שהם חוששים להביע את דעתם. כי הם חושבים שזה יהרוס את התדמית החברתית שלהם.

ולפעמים זה מביא את האדם לעבירה ממש. וכמו שמספרים לו לשון הרע, או שמראים לו דברים לא ראויים בעיתון, או שהוא מרגיש לא נעים לברך על האוכל וכו’. ואז מתוך חוסר נעימות, הוא פשוט מוותר על ההלכה. הוא הולך ללא כיפה על הראש וזורם עם מה שהחברים אומרים.

ובאמת זהו דבר פלא. שהרי רוב האנשים הם כן מאמינים בצורה כזו או אחרת. וכפי שנאמר לעניין הצדיקים הגדולים שכמעט כולם מכבדים אותם. וגם אנשים רחוקים מאוד, לכל הפחות משתדלים לשמור דברים בסיסיים, שעושים ברית מילה לבניהם, שמים מזוזה בפתח הבית, לא נוסעים ביום הכיפורים וכו’.

אבל יחד עם אותה אמונה, הם חיים את חייהם בצורה כל כך רחוקה. וכאילו שהם מרגישים הכרח לעשות הצגה כדי להשתלב בסביבה ולקבל מעמד חברתי. אבל הדבר לא ברור, שאם רוב האנשים הם מאמינים, אז מדוע הדבר נתפס אצלם כבזוי כל כך? מדוע צריך להתבייש להחצין את יראת השמיים שיש בתוכם? מדוע צריך להתבייש בערך נשגב שרוב האנשים מאמינים בו?

אלא שכל זה נובע מתוך החילוק שיש מבחינתם בין היהדות בכללות לבין היהדות האישית שלהם. וכפי שכבר נאמר, שהאדם מאמין בסיפורי צדיקים ואוהב אותם, אבל הוא רחוק מהם. הוא אוהב את השם ואוהב את התורה, אבל הוא מרגיש רחוק. הוא לא מרגיש שייך לכל זה.

כשהוא חי את החיים הוא בעולם אחר לגמרי. הוא לא חושב לשלב בתוכו תורה. כאילו שהתורה זה לרבנים ואברכים בלבד. כאילו שהקדוש ברוך הוא נמצא רק בבית הכנסת. וכאילו שכשנמצאים בסידורים ובחיי היום יום, אז אין שום שייכות לכל זה.

ואז ממילא הוא לא רואה טעם לנסות להתקדם ברוחניות. כאילו שהייעוד שלו בחיים הוא אחר. באופן כללי הוא מאמין בתורה, אבל באופן פרטי, הוא לא מאמין שהוא עצמו משתייך לתורה הזו. הוא מאמין שיש אלוקים ששומר על הצדיקים, אבל הוא לא מצליח להתחבר לרעיון שהוא עצמו חלק אלוקי, ושהשם אוהב אותו יותר ממה שאדם אוהב את בנו.

וזה מה שעלינו להחדיר לעצמנו. שבין אם אנו רוצים בכך או לא, אנחנו יהודים ותפקידנו לקדש את שמו של השם יתברך בעולם. לא צריך להתאמץ הרבה, לא צריך להתייסר ולהתענות, ובטח שלא למות בשביל זה, אלא שצריך לחיות את זה.

ברגע שהאדם חי את זה, הוא מביא לקידוש השם. כשכל החברים בעבודה ישמעו את ברכת “שהכול נהיה בדברו”, אז ממילא זה יגרום להם להרהורים בעצמם. כשברחוב יראו אדם עם כיפה על הראש, אז ייזכרו שסיפרו להם שהסבא של הסבא שלהם היה רב גדול באיזו קהילה.

כשיראו אדם יושב בצד וממלמל פרקי תהלים בעת צרה, אז לב האבן שבפנים יתפרק והרגש היהודי יתחיל לצוף החוצה. כשישמעו איזה דבר תורה קצר באיזו סעודה, אז ייזכרו בזה שגם להם יש שייכות לעם היהודי. כך כל סממן יהודי שיקבל ביטוי כלפי חוץ, יהפוך להיות קידוש השם עצום שיכול להפוך את כל העולם בעקבותיו.

ולפעמים האדם חושב שהוא לא עושה בזה כלום, ואולי אפילו מרגיש קצת מגוחך. אבל מספיק שפעם אחת המעשים שלו יגרמו לאיזה הרהור תשובה קל למישהו, שלאחר שנים רבות ייזכר בו וישפיע עליו מעט, ואז יחליט לעשות איזה שינוי קל, ואותו שינוי ישפיע גם על מישהו אחר, ואותו מישהו יחליט אולי להכניס את בנו לתלמוד תורה, ומשם הוא יתחנך בדרך התורה, ויביא בבוא העת צאצאים רבים, ואחד מצאצאיו יעשה קידוש השם ויחזק אנשים רבים וכך הלאה.

ואז כל אותם זכויות עד סוף כל הדורות ייזקפו לאותו אדם פשוט. הוא יתפלא מאוד ויחשוב לעצמו שהרי לא היה כל כך צדיק, אז מהיכן כל זה הגיע? ואז יראו לו איך הכל התגלגל, ואיך בזכות איזו מילה טובה שנתן למישהו, או איזה חסד שעשה, או איזה עניין שמישהו ראה אצלו, כל זה הגיע.

המעשים הפשוטים ביותר של האדם יכולים לעשות קידוש השם עצום. מכאן נתחזק להשתדל להשפיע על אחרים הרבה טוב, הרבה תורה, הרבה מצוות, הרבה יראת שמיים והרבה קרבה להשם יתברך. השם יזכה אותנו לקדש את שמו, שזוהי תכלית העולם, שיהיה הוא אחד ושמו אחד, וכך נזכה להגיע לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

ראובן (רוני) פיזנטי

אודות כותב המאמר : ראובן (רוני) פיזנטי

אברך ויוצר שכותב מהלב עם המון אהבת ישראל. מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  • רישום לעדכונים

  • כל תכני האתר פתוחים לכולם ללא צורך ברישום. הרישום הוא רק למי שרוצה לקבל עדכונים מהאתר מפעם לפעם.

  • איך להיות מאושרים

  • תודות לתורמים המובילים

    • אופיר שלמה סוויסה בן אסתר
    • יצחק שגיא זוזוט בן צביה סלביה
    • ברוך אדרי בן עישה
    • שמעון אלמליח בן אסתר
    • שלמה כהן בן סימי

    השם יתברך ישלח להם שפע עצום, ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם לטובה.

    למידע על בית המדרש ולתרומות לחצו כאן.

  • מחפשים את האמת – דיסק שמע

  • כניסת מנהלים