פרשת קרח – אהבת ישראל
דווקא פרשת קרח שעוסקת בעניין המחלוקת היא זו שמראה לנו את עוצמת אהבת ישראל והבריחה ממחלוקת שמקרין משה רבינו. לא לחינם נקראת המחלוקת הזו בפי כל “מחלוקת קרח ועדתו”. שלכאורה קרח ועדתו היו באותו צד ולא הייתה בינם לבין עצמם מחלוקת ולכן לכאורה המחלוקת הייתה צריכה להיקרא על שם קרח ומשה רבינו. אך שמו של משה רבינו לא נזכר שם לאחר שכל כך השתדל להימנע ולברוח מהמחלוקת.
לאחר שקרח הקהיל את כל העדה לשם המחלוקת, הקדוש ברוך הוא אמר למשה ואהרן להיבדל מהם כדי לכלות את כל העדה. אם היו שואלים אותנו, היינו כנראה זזים מהמקום עם חצי חיוך של ניצחון מתוך מחשבה שמגיע עונש למי שמסית אנשים נגדנו ומנסה להפיל אותנו. זו הרי נקמה מתוקה שמגיעה ישירות מהשמיים למי שנלחם בנו.
אבל משה ואהרן בחרו בדרך שונה לגמרי, הם נפלו על פניהם כדי להתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שלא יקצוף על כל העדה בגלל איש אחד. הם התפללו להשם יתברך שירחם על אלו שנלחמים נגדם.
לאחר מכן נבקעה האדמה ובלעה את קרח ואנשי המחלוקת שהיו אתו ואז כל עדת בני ישראל התלוננו על משה ואהרן בטענה שהם אלו שהמיתו אותם. שוב הקדוש ברוך הוא אומר למשה לצאת מהעדה כדי שיכלה אותם. גם כעת לא מעט מאיתנו כנראה היו שמחים לנקום בכל אותם אנשים שמאשימים אותנו, אך שוב משה ואהרן נופלים על פניהם ומנסים לעשות הכל כדי להציל את העם שמתלונן ומאשים בכפיות טובה.
העניין לא התחיל רק בפרשה הזו, גם בפרשות הקודמות ניתן לראות את כל הפעמים שעם ישראל התלונן וכעס על משה רבינו, ולמרות הכל, פעם אחר פעם משה רבינו מקריב את עצמו ומסכן את כל מה שיש לו כדי להציל את עם ישראל. הוא מוסר את נפשו ומוכן לוותר על הכל בעבורם.
הדבר מראה לנו את גדלותו של משה רבינו, את הענווה העצומה ואת אהבת ישראל הרבה שלו. כולם יכולים לחלוק עליו, להתווכח אתו, לזלזל בו ולהיות האויבים הכי גדולים שלו, אבל הוא מצדו ינסה להגן עליהם ואפילו להקריב את חייו למענם.
ראוי לכולנו ללמוד ולו רק מעט מהמידה הנפלאה הזו של משה רבינו. התורה מצווה אותנו לא לנקום ולא לנטור, לאהוב את הזולת, לעשות חסד ולעזור גם לשונאים. כאשר מישהו אוהב אותנו ועושה לנו טוב, אז בוודאי שנתייחס אליו בצורה יפה וטובה גם מבלי שנתאמץ לשם כך. זו לא חכמה לעזור לאחים וחברים שאוהבים אותנו מאוד, את זה גם הגויים עושים באופן אוטומטי מבלי שקיבלו את התורה. ההתעלות האמתית היא ללכת נגד היצרים והטבע ולהצליח לבקש טוב גם למי ששונא אותנו.
ידוע שבית המקדש נחרב בעבור שנאת חינם. אלא שלכאורה ניתן לטעון שאין דבר כזה ‘חינם’, שהרי כל שנאה היא מוצדקת ואף אחד לא שונא סתם. הרי אם אנו שונאים מישהו, זה אומר שהוא הזיק לנו, התנהג אלינו לא יפה, זלזל בנו או עשה לנו איזשהו רע באיזשהו אופן. אף יהודי לא ישנא מישהו שמתייחס אליו יפה, שאוהב אותו ושעושה למענו דברים טובים. אז אם כל שנאה היא מוצדקת, אז מה המשמעות של שנאת חינם?
אלא שגם השנאה שלכאורה נראית לנו כמוצדקת נכללת בתוך המושג של שנאת חינם. גם אם עשו לנו רע, לא הביאו לנו, הזיקו לנו, הכו אותנו, גזלו, לקחו לנו או זלזלו בנו, למרות הכל אנו צריכים לאהוב כל אחד ואחד מישראל. אמנם את הדין צריך לתת וזה לא אומר שהמעשה עצמו היה בסדר, אך זוהי לא סיבה מוצדקת לשנוא יהודי. משה רבינו ידע את זה היטב ולמרות כל הקשיים שעם ישראל הביא עליו, הוא עדיין אהב כל אחד ואחד והסכים לוותר על הדברים החשובים לו למען כל אדם מישראל.
ובאמת כל יהודי צריך לשנות את התפיסה שלו לכזו שחושבת על כלל ישראל. כיוון שבדרך הטבע האדם הורגל להסתכל על עצמו ולראות מה יוצא לו מכל דבר. כך יוצא שפעמים רבות הוא מוכן לרמוס את האנשים שעומדים בדרכו כדי להשיג את רצונו. הוא לא חושב על אחרים ולא אכפת לו שהוא פוגע ברגשות של אנשים, העיקר בשבילו זה להשיג את המטרה האישית שלו.
וזו התפיסה הטבעית אצל כל אחד. אמנם ישנם מצבים גרועים יותר בהם אנשים מוכנים להזיק לאחרים כדי להשיג טוב לעצמם, כדוגמת הגנבים והרמאים למיניהם. וישנם גם מצבים טובים יותר בהם אנשים רגישים לזולת ומנסים להביא טוב לעולם, אלא שאם למשל ישאלו אותם אם הם מעדיפים לקבל עשרה שקלים לכיס שלהם או אלף שקלים לכיס של החבר שלהם, הם יעדיפו לקבל את הכסף לעצמם למרות שהסכום מועט יותר.
אמנם אין כל רע ברצון להטיב לעצמנו. ואפילו להפך, שאדם צריך לדאוג קודם כל לעצמו. ההלכה אומרת שהאדם קודם לחברו ולכן אם אין לו מספיק אוכל למשל לחלק לאחרים, אז הוא יאכל בעצמו ולא יחלק. כך גם עניי עירך קודמים ולכן אם יש לו אפשרות לדאוג לבני ביתו או לאנשים זרים, אז בני ביתו קודמים. קרובי משפחה קודמים לאנשים זרים ועניי העיר שלו קודמים לעניי עיר אחרת.
אלא שכל זה כאשר השפע שיורד לעולם דרכנו הוא זהה. אם למשל אפשר לשמח אדם במאה שקלים ואנחנו יכולים לבחור מי זה יהיה, אז נוכל לעשות שיקולים פרטיים, שזה יבוא אלינו, או לקרוב משפחה וכו’. אבל אם יכול לרדת שפע מועט אלינו או שפע גדול לאחרים, אז אם נבחר את השפע המועט לעצמנו נחסיר בכך מהשפע הכללי שיורד לעולם.
המצב המתואר הוא בעצם מצב של גמילות חסדים. כאשר אנו גומלים חסד עם מישהו, אנו מביאים שפע גדול לעולם. אנו מקריבים מעצמנו הקרבה קטנה כדי לעשות למישהו אחר הרבה טוב. אם אדם קונה ארוחת צהריים לאדם עני, אז בשבילו זו רק הוצאה של עשרים שקלים מתוך כסף למותרות, אבל בשביל אותו עני זה עולם ומלואו. הוא משמח אותו בצורה בלתי רגילה. יתכן שאותה ארוחת צהריים זה הדבר היחיד שהצליח לאכול בימים האחרונים. יתכן שהוא ממש החייה אותו. אז הוא יכול לחשוב שהוא הפסיד עשרים שקלים, אבל אותו עני הרוויח עוד יום לחיות.
אם נעצור לרגע כדי לעזור למישהו שנתקע להחליף צמיג או למלא מים ברכב, אז כביכול נפסיד עשר דקות, אבל אותו אדם ירוויח שעתיים של עמידה בחום בחוסר אונים. בשביל האדם הנוסע יש התלבטות בין ויתור על נוחות והקרבה מועטת בלבד לבין המשך נסיעה חלק וללא עצירות. אבל אילו הוא עצמו היה תקוע, הוא היה אסיר תודה למי שהיה עוזר לו מתוך אותו חוסר אונים שהיה שרוי בו. בשבילו זה חסד עצום.
תארו לכם כמה מתסכל להגיע לפקיד קר רוח במוסד ממשלתי כלשהו שלא רוצה להתאמץ לעזור לנו. כמה לא נעים לקבל קנס משוטר שבקלות יכול למנוע אותו, אך לא מעוניין בזה. כמה עגמת נפש נגרמת לנו מאנשים רבים שעם טיפת מאמץ מצידם, יכלו לעשות לנו כל כך הרבה טוב. הרי כל כך בנקל הם יכולים לעזור לנו, הם לא צריכים להתאמץ ולהתייגע, ובדבר קל יכולים לשמח אותנו ולהקל עלינו כל כך.
לכל אדם יש דברים שהוא מבין בהם, שקלים לביצוע, שיש לו בשפע וכו’. ומצד שני לאחרים יש חסמים גדולים באותם עניינים, שהם צריכים להתאמץ מאוד, שהם חסרי ידע בתחום, שחסר להם אותם, שאין להם קשרים מתאימים, שלא באים לקראתם וכו’. אם אותם אנשים בעלי שפע יעשו ויתור קטן כדי לעזור לחסרי השפע, אז בשבילם זה מאמץ קטן מאוד, אבל בשביל המקבלים זהו דבר עצום.
אנשים רבים אוהבים להסתכל על עצמם ולא מרחמים על אחרים. לא מספיק כואב להם שאחרים סובלים. הם אולי מרחמים קצת, אבל לא מוכנים להשקיע מעט מעצמם כדי למנוע צער גדול לאחר. וכך כל אחד מאיתנו צריך לחשוב, שכמו שאותם אנשים יכולים לעזור לנו, גם אנחנו פעמים רבות יכולים לעזור לאחרים. כמו שכל כך היינו רוצים שיעזרו לנו, כך נזכור את ההרגשה ונגדיל את הרצון לעזור לאחרים.
ישנם כל כך הרבה מצבים שבהם אנשים נמצאים בעמדת כוח מסוימת, שיש להם אפשרות לעזור במשהו. ואז ניתנת להם בחירה אם להתאמץ מעט ואולי אפילו להפסיד איזה דבר מועט כדי לסייע לאדם אחר בדבר גדול מאוד בשבילו, או לחשוב על עצמם ולא להתאמץ וכך לסגור את הדלת ולגרום צער עצום לאותו אדם.
לא פעם מילה אחת קטנה יכולה להציל חיים. עצלות קלה לעומתה יכולה להביא אסון. חתימה קטנה על מסמך כלשהו יכולה לשנות גורלות. אז מדוע לא לקיים מצוות רבות כל כך בקלות? מחובתנו המוסרית להיות רגישים יותר לזולת ולהקריב לפחות מעט מעצמנו לשם כך.
כמובן שלא מדובר כמובן על דברים שאותם התורה אוסרת, על דברי שקר או על דברים מסובכים שעלולים לסכן אותנו באופן מסוים. בכל אלו בוודאי שלא מוטל עלינו לעזור, כיוון שהעזרה עצמה עלולה להזיק יותר מלהועיל.
אלא שישנם המון מקרים בהם אדם מבקש עזרה מחברו בדבר מועט ופשוט, לפעמים החבר רק צריך לבזבז דקה מזמנו, לפעמים רק צריך לדבר עם מישהו שהוא מכיר, לפעמים רק צריך להוציא הוצאה קטנה, לפעמים רק צריך רצון קל לעזור ואין בזה מאמץ בכלל. לכל אדם יש טרדות משלו ומחשבות שונות, ולא תמיד יש לו כוח ורצון להתאמץ לעזור לאחרים. אבל צריך לזכור שמאמץ קלוש ביותר מצדו, יביא לחסכון של מאמצים אדירים ביותר של חברו.
הטוב הכללי מביא גם את הטוב הפרטי
לכן דרך המחשבה שלנו בכל עניין צריכה להיות כיצד נצליח להוריד את השפע הטוב והגדול ביותר לעולם. בין אם זה בשבילנו ובין אם זה לאחרים. העיקר שנצליח להוריד כמה שיותר בכמות ובאיכות. כל בחירה שלנו מורידה שפע לעולם. כל פעולה מביאה לשינוי במציאות. עלינו להשתדל להביא כמה שיותר טוב לעולם. וצריך לדעת שאף אחד לא מפסיד מהורדת שפע לאחרים. כי ברגע שעושים טוב לעולם, אז אנחנו הצינור להורדתו וכך באופן אוטומטי גם אנחנו מושפעים מאותו הטוב ומרוויחים ממנו.
אפשר לראות את זה גם במציאות הגשמית, שתארו לכם שכל אדם היה חושב אך ורק על עצמו ולא תורם כלום לאחרים. אז כל העניים לא היו מחזיקים מעמד. לא היה קיים שום גוף ציבורי שעוזר ותומך. לא היו אפילו כבישים, עצים, גנים ציבוריים או מנורות רחוב, כיוון שאף אחד לא היה משקיע בזה בשביל הזולת. לא היו אוספים את הזבל. לא היו כוחות ביטחון והצלה. וכך הכל היה נראה גרוע עד שהיה מגיע חרבן עצום מכך.
ובאמת כך נהגו במובן מסוים על פי התפיסה של הברירה הטבעית בגרמניה הנאצית ובעמים שונים אחרים. הם החליטו שכל אחד דואג לעצמו וכמו באבולוציה החזק הוא ששורד. שמי שעשיר יהיה עוד יותר עשיר, ומי שעני יגווע למוות. מי שבריא ידאג לעצמו ומי שחולה או מוגבל יישאר חסר אונים מאחור. מי שבא מהגזע החזק צריך למלא את העולם ומי שבא מהגזע החלש צריך ללכת למחנות ההשמדה. כי לפי התפיסה הזו החלשים מהווים נטל על הציבור ומונעים מהחזקים להתקדם.
אבל התפיסה היהודית בוודאי שונה מכך. עם ישראל הוא העדות החיה שמכחישה את האבולוציה ביכולת השרידה המדהימה שלו. כשכל האימפריות החזקות נפלו מול עינינו, אנחנו החלשים נשארנו לשרוד דור אחר דור. לכן אנחנו לא מאמינים בכניעה לטבע שבו רק החזק צריך לשרוד, אלא שצריך לעזור ולאהוב את כולם כמו שהתורה הקדושה מצווה אותנו “ואהבת לרעך כמוך”.
ובאמת הדבר מובן שלא הצלחנו לשרוד בזכות הכוח הגדול שהיה לנו, שהרי היינו החלשים שבין האומות. אלא שהשם יתברך עושה איתנו חסד עצום ונותן לנו מתנת חינם. הוא שומר ומגן עלינו ומביא לנו שפע עצום מהשמיים למרות שאנו כלל לא ראויים לכך. אז כמו שהשם יתברך עוזר לנו, כך מחובתנו לעזור לאחרים.
וזהו הכוח העצום של האחדות ושל אהבת ישראל. תארו לכם לאן היינו יכולים להגיע אם כל יהודי היה תורם מעט מעצמו למען הזולת. איזה עולם נפלא היינו יכולים לבנות. במקום לשמור עושר גדול בבנק, אפשר לעשות חסדים כל כך גדולים. במקום לשמור את הכישרונות שלנו לעצמנו, אפשר לשתף אותם ולהפוך את העולם ליפה יותר.
וכל זה מבחינת המציאות הגשמית הפשוטה שאנו רואים בעיניים החומריות שלנו. אבל מבחינה רוחנית הדבר גדול הרבה יותר. הדבר ידוע שכולנו ניצוצות נשמה של האדם הראשון. לכולנו למעשה מהות אחת ויחידה. וזהו מה שמובא שהקדוש ברוך הוא, התורה וישראל הם אחד.
כיוון שהנשמה שבתוכנו היא אלוקית בדיוק כמו הנשמה של החבר שלנו, ומובן שאלוקים הוא אחד, לכן ברור שכל הנשמות לקוחות ממקום אחד ולכולן שורש אחד. כאילו שכולנו ממש אדם אחד. יוצא שכאשר אנו מועילים ליהודי, אנו מועילים בכך לעצמנו כיוון שהוא ואנחנו זה אותו אחד. אילו היינו בוחרים את בחירותינו על פי הטוב המוחלט והכללי במקום הטוב הפרטי הרגעי, היינו עושים טוב לעולם, וכתוצאה מכך היינו מרוויחים מזה בעצמנו.
תארו לכם בצורה דמיונית שהייתה קיימת בעולם רק נשמה אחת. אותה נשמה הייתה חיה חיים מסוימים בתוך גוף מסוים ובוחרת בחירות מסוימות, ולאחר שהייתה מסיימת את תפקידה חוזרת בגלגול נוסף בגוף אחר. וכך אותה נשמה הייתה ממשיכה להתגלגל בעוד גוף ובעוד גוף עד שהייתה מתגלגלת בכל האנשים שאי פעם היו קיימים בעולם.
בצורה כזו יוצא שכשאדם מדבר עם החבר שלו, הוא בעצם מדבר עם עצמו בגלגול אחר. כשאדם כועס על מישהו, הוא כועס על עצמו. כשאדם מזיק למישהו, הוא מזיק לעצמו. כי כולם זה אותה נשמה רק בגלגולים אחרים בתוך גופים שונים. זה אותו אדם בזמנים שונים ובתפיסות שונות.
ובכן הדבר הדמיוני הזה הוא הרבה יותר מציאותי ממה שאנו חושבים. כיוון שכולנו נשמה אחת שהתפצלה לעשות תיקונים שונים. לכל אחד יש תפקידים מיוחדים שמוטלים עליו, אבל במהות הפנימית אנחנו אותו אחד. כמו שהאדם משתנה בתקופות שונות בחיים שלו ובמצבים שונים בחייו, בין בגוף הגשמי, בין בתפיסה הרוחנית ובין ברגשות ובמחשבות, אבל למרות השוני הגדול הוא מבין שהוא אותו אחד גם בתור תינוק קטן וגם בתור אדם מבוגר שחושב הפוך ממנו, כך גם אנחנו משתנים כאשר אנו מלובשים באנשים שונים בגופים שונים ותפיסות שונות, אבל בעצם כולנו אחד.
תחשבו מה היה קורה לו כל אחד מהאיברים בגופנו היה מחליט לחשוב על טובת עצמו. כאשר היינו נופלים, היד הייתה בורחת לאחור כדי לא להיפגע במקום לבלום את המכה, מה שכנראה היה ח”ו מרסק את הראש בקרקע. כאשר היינו חולים, הפה לא היה מסכים לבלוע שום תרופה מרה והעור לא היה מאפשר לקבל שום זריקה.
הלב היה יוצא לחופשה פעם בזמן מה כדי לשבור את השגרה כי נמאס לו לחלק דם לכל הגוף בחינם, הכליות היו פותחות בשביתה כדי להעלות את השכר והמוח היה מנסה לחשוב איך לתבוע את הגוף כדי לקבל פיצויים.
בחסדי השם, איברי גופנו חושבים על טובת הכלל במשמעת ראויה לשבח. כל אחד מבצע את תפקידו האישי שמוטל עליו כך שכל המערכת תתפקד בצורה הטובה ביותר. אך בין בני האדם ישנה לצערנו משמעת קצת פחות טובה. כל ישראל מהווים גוף אחד. כולנו ביחד מרכיבים את נשמת אדם הראשון. כולנו חלק מהקדוש ברוך הוא. כולנו אחד. לכאורה אנו צריכים לחשוב תמיד על מה שיהיה טוב לעם ישראל, לטובת הכלל. אך יוצא שאנו מוכנים לדרוך חס ושלום על אנשים בדרך לפסגה.
אנשים מוכנים למכור לאחרים שלא מבינים בתחום מוצרים שונים שכולם יודעים שהם חסרי תועלת רק כדי להרוויח עמלה של שני שקלים כאשר הקונה מפסיד מאות ואלפים. אם אותו אדם שאנו מוכרים לו היה אחד ההורים שלנו או הקרובים אלינו, האם גם אז היינו שמחים על העמלה? מרוב שאנו תופסים את עצמנו כנפרדים מאחרים אז אנו מרשים לעצמנו לזלזל באחרים, להזיק ולפגוע בהם רק כדי להרוויח מזה משהו מועט לעצמנו. אבל אסור ליהודי לחשוב בצורה כזו. כל יהודי צריך לחשוב תמיד על טובת הכלל בנוסף לטובתו האישית.
מעבר להתעלות הרוחנית וקיום המצווה שבדבר שאנו מרוויחים, נוכל להרוויח מזה אפילו בגשמיות. כאשר אנו מסייעים למישהו לקבל שפע כלשהו, אנו הופכים להיות הצינור שמעביר את אותו השפע מלמעלה. במידה ואין לנו צינור מתאים, צריכים לספק לנו צינור כזה כך שנוכל לעשות את העבודה. ברגע שאנו מקבלים את אותו צינור, זוהי הזדמנות מצוינת לקבלת שפע מאותו סוג גם לעצמנו.
הדבר דומה למישהו שאין לו כלי עבודה להרכיב שולחן מחלקי עץ הנמצאים בביתו. בהזדמנות מסוימת הוא מנסה לעזור לחברו להרכיב שולחן בעזרת כלי עבודה שחברו שאל, וכך לאחר שהוא עזר לו, הוא מוצא את עצמו עם כלי עבודה מתאימים להרכיב גם את השולחן של עצמו. כך גם ברוחניות, ברגע שאנו מסייעים לאחרים לקבל את השפע, נשאר ממנו גם בשבילנו, ואנו הופכים לכלי מתאים כדי להכיל אותו.
לכן ידוע שסגולה לעשירות היא לתת מעשר וצדקה לנזקקים. זהו גם אותו רעיון של מידה כנגד מידה, כשם שאדם עוזר לאחרים, כך מהשמיים יעזרו לו. ומכאן גם מובן הרעיון הנפלא שכל המתפלל על חברו נענה תחילה. כי ברגע שאנו מסייעים לאחרים בעניין מסוים, אנו פותחים את השערים לאותו עניין גם בשבילנו.
כל סיוע לזולת הוא סיוע ישיר בשבילנו. אז בפעם הבאה שאנו חפצים בשפע מסוים, נוכל פשוט לעזור לאחרים לקבל את השפע מכל הלב, ללא קנאה וצרות עין, וכך נזכה בע”ה לזכות גם בעצמנו באותו שפע ובהרבה יותר. נזכה לעזור לאחרים, נזכה לעזור לעצמנו, ונזכה לרומם איתנו את כל העולם.
השם יתברך יזכה אותנו להגיע לדרגה העצומה הזו של אהבת ישראל, שנזכה לאהוב כל אחד ואחד מישראל כנפשנו, ומתוך כך נתקן את פגם שנאת החינם שמעכב את בניין בית המקדש השלישי ובעקבות התיקון תבוא הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
פר’ קרח היא רק חלק מפרשה אחת מכמה פרשיות ומאמרי חז”ל שלכולם מכנה משותף כמו המרגלים,דואג האדומי,שאול,ירבעם בן נבט,אחיתופל,שמעי בן גרה,שלמה המלך ע”ה.וכן שבתאי צבי ועוד שיש בזה שני מסקנות עיקריות:
א)שמדת הקנאה והכבוד הם כ”כ קשים,עד שאפי’ ענק שבענקים יכול להכשל בזה.
ב)גדלות בתורה,היא לא ראיה.שכן כל אלו היו גדולים בתורה,וחלק מהם נאבדו משני עולמות.
לפעמים אני נושא ונותן בשקלא וטריא בהלכה עם פלוני ואלמוני ופעמים רבות אני שומע,מה,וכי הרב פלוני לא ידע את מה שאתה אומר? או מה הרב הגדול ההוא אומר?
ואני עונה להם,וכי אדה”ר לא ידע שאסור לאכול מעץ הדעת? וכי כל הגדולים הללו שהזכרתי למעלה לא ידעו גודל העוון והעונש החמור שבו הם עסקו?
באמת…