מעשי האדם סותרים את דרכו – פרשת וירא

ראובן פיזנטי | ט״ו במרחשוון ה׳תשע״ט | פרשת וירא

ידוע הדבר שלוט לא היה צדיק גדול, שלכן היה צריך להיפרד מאברהם מתוך דרכו השונה. אלא שמכל מקום הוא היה קרוב לאברהם אבינו, ראה את הנהגותיו ובוודאי שהושפע מהן מאוד. ואז מטבע הדברים היו בו צדדים שונים ומלחמות פנימיות.

כי מצד אחד הוא רצה לתת ביטוי ליצרים ולתאוות שלו, ולכן בחר להתגורר דווקא בסדום. אבל מצד שני, למרות האכזריות הגדולה שהייתה בסדום, צרות העין והאיסור לעשות חסדים, אפשר לראות שלוט ממש מסר את נפשו למען עשיית חסד והכנסת אורחים.

שכאשר באו המלאכים, הזמין אותם לביתו, למרות שידע שיש בכך חשש לחייו. ולא זו בלבד, אלא שכאשר כל אנשי סדום סבבו את הבית ודרשו להוציא את האנשים שבאו אליו, לוט הציע להוציא אליהם את שתי בנותיו שיתעללו בהן ויעשו בהן כרצונם, ובלבד שלא יעשו שום דבר לאורחים.

ובאמת לא כל כך ברור כיצד לתפוס את הדבר. האם לוט עשה מעשה אצילי בכך, שהיה מוכן להקריב את בנותיו, לא חס על כבודו ונתן מעצמו במסירות נפש כדי שלא יפגעו באורחים? או שעשה מעשה בהמה, שלא היה אכפת לו אפילו להפקיר את בנותיו ובלבד שירגיש טוב עם עצמו שהוא מכניס אורחים לא פחות טוב מדודו אברהם?

הגמרא במסכת יומא כג מביאה מעשה על שני כוהנים שרצו בכבש, שכך הייתה התקנה שמי שקודם הוא שזוכה באותה עבודה בבית המקדש. וכאשר אחד הכוהנים ראה שחברו הקדימו, לקח סכין ותקע לו בלבו. לאחר מכן הגיע אביו של אותו כהן שנרצח, ואמר שהוא עדיין בין חיים למוות ולכן הסכין לא נטמאה.

ולכאורה הדבר תמוה מאוד. שאותו כהן עשה איסור כל כך חמור של רציחה, וכל זה בשביל לזכות בעבודה כלשהי בבית המקדש. וכי היה כל כך צדיק שכולו דבק בהשם ורוצה לעבוד עבודת קודש בכל מחיר, או שהיה רוצח רשע ונתעב שמזלזל בחיי אדם?

ואולי מוכרחים לומר שהיה רשע, והרציחה לא הייתה בשביל לזכות בעבודה, אלא מתוך קנאה וכבוד, שהוא לא יכול היה לסבול שמישהו ניצח אותו. אבל מכל מקום עדיין צריך לתמוה על אביו של הנרצח. וכי זה מה שכל כך חשוב כעת בזמן שהבן שלו מפרפר בין חיים למוות? במקום להזעיק עזרה ולנסות אולי להציל, הוא מתעסק בעניין הסכין, אם היא נטמאה או לא?

וכך הגמרא שואלת, האם באמת היה כל כך אכפת להם מטהרת כלים? או שמא היו כל כך רשעים ששפיכות דמים הייתה בעיניהם כדבר קל? והמסקנה שם שהם היו כל כך פגומים, עד שלא התרגשו כלל מעניין של רציחה.

ומכאן אולי אפשר ללמוד גם לעניין לוט. שראה אצל אברהם אבינו מסירות נפש של ממש על מצוות הכנסת אורחים, וממנו למד וגם הוא מסר נפשו בזה. אבל מי התיר לו להפקיר את בנותיו לצורך קיום המצווה הזו? וכי דם בנותיו זול יותר מדם האורחים? מי מתיר לו למסור אדם לעינויים קשים כדי להציל אדם אחר?

אלא שאברהם אבינו מסר נפשו לא רק על מצוות הכנסת אורחים, אלא על כל המצוות. הוא עשה חסד עם כולם, ובטח שלא על חשבון אנשי ביתו. לא הפקיר אף אחד ועשה את כל מה שהשם יתברך ציווה אותו. אבל לוט נתן חשיבות רק למצווה אחת, ולכן הוא נפל בזה.

כאשר האדם שומר על כל המצוות, אז ממילא הוא מתאזן והאחת משלימה את השנייה כדי לכוון אותו לדרך הטובה. אבל כאשר האדם לוקח רק עניין אחד ומזלזל בדברים אחרים, אז ממילא הוא מועד לפורענות.

יש אנשים שמדקדקים להתפלל תמיד רק במנין, אבל אין להם שום בעיה לדבר בבית הכנסת, לצחוק שם עם החברים ואפילו לנבל את הפה על החזן שמאריך. יש אנשים שממש מוסרים נפש על מצוות התוכחה, אבל הם מעולם לא שמעו על מצוות ואהבת לרעך כמוך או על האיסור להלבין פני חברו. כשאדם לוקח רק מצווה אחת, הוא עלול בקלות ליפול בכל השאר ולהגיע למקומות גרועים.

וכך למשל מובא לגבי עניין כיבוד אב ואם. שמשבחים את גודל כיבוד אב שהיה לעשו, וכן מביאים סיפור על מסירות נפש בעניין כיבוד אב של דמא בן נתינה. ולכאורה צריך לשאול מדוע מביאים דוגמאות דווקא מגויים? וכי אין יהודים שמכבדים אב בצורה טובה יותר?

אלא שגוי יכול לקיים מצוות כיבוד אב בכל מחיר. הוא יכול לרצוח, לגנוב, לשקר, להזיק לאחרים, להתבטל ממעש ולעשות הכל למען כיבוד אב. וכי מה אכפת לו לעשות נזקים כבדים כדי לשמור על כבוד אביו? אבל יהודי לא יכול למסור נפש על כך בכל מחיר. כי אסור לו להזיק לאחרים, אסור לו לעבור על איסורי תורה, הוא חייב במצוות אחרות, חייב בלימוד תורה וכו’.

וכך אפשר לראות אצל הישמעאלים. שהם מוכנים להקריב את הכל למען הכנסת אורחים למשל. הם ירצחו את הנשים והילדים שלהם אם הם לא יעשו כבוד לאורח שבא אליהם. אבל ברגע שאותו אורח יוצא מאצלם, אין להם שום בעיה לרצוח גם אותו.

ובאמת בכל הדברים האלו זה מתמיה. איך לוט הפקיר את בנותיו כשמסר נפש על הכנסת אורחים? איך היה כל כך אכפת לכוהנים מטהרת כלים כאשר לא היה אכפת להם מרצח? איך עשו כיבד את אביו כשהיה רשע ורמס את כל הערכים? איך ישמעאלים מוכנים לרצוח למרות שהם מוסרים נפש על הכנסת אורחים? הרי זו הנהגה שממש סותרת את תפיסת העולם של האדם.

אלא שהאדם נגוע. לכל אדם יש דברים שקלים לו יותר ויש כאלו שדורשים יותר מאמץ. יש דברים שקוסמים לו ונראים לו מפתים, ויש כאלו שמשעממים אותו. ואז ממילא הוא פועל בדברים מסוימים ומזניח דברים אחרים שחשובים לא פחות.

ולפעמים זה מגיע למצב אבסורד ממש, שהאדם עושה דברים מסוימים שסותרים לחלוטין הנהגה חשובה כלשהי שהוא מנסה להחזיק בה. הוא יכול להקריב מעצמו ממש במקום אחד, ובמקום שחשוב אפילו יותר הוא יזלזל בלי שום בעיה.

כל זה נובע מתוך חוסר מחשבה והתבוננות. שהאדם לא עושה חשבון נפש עם עצמו. לא עוצר לחשוב. ואז ממילא הוא עושה את הכל בצורה אוטומטית ולא מחושבת. פועל על פי הרגלים, על פי מה שכולם עושים וכו’. אין לו סדר עדיפויות ברור, הוא לא חושב איפה כדאי להשקיע יותר, אלא שכאילו נסחף לאן שהחיים מובילים אותו בלי שום התערבות מצדו.

כאשר האדם מסתכל על החיים שלו, הוא לא רואה את כל הסתירות האלו שהוא חי בהן. הוא חושב שהוא עצמו בסדר גמור. כי קל לשפוט אחרים, אבל האדם משוחד כאשר הדבר נוגע לו עצמו, ולכן הוא לא רואה את העיוות הגדול בתפיסת העולם שלו.

שמצד אחד הוא יכול להיות צדיק גדול, לקיים מצוות ולהיות אדם טוב שמתייחס יפה לזולת. ומצד שני הוא יכול להיות בהמה ולרמוס ערכים חשובים ויקרים. והוא לא שם לב לכל זה כלל.

יש אנשים שמתייחסים יפה לכולם, עושים חסדים גדולים, נחמדים לכל הסובבים אותם, אבל אז מגיעים לביתם ומוציאים את כל הכעס והעצבים על המשפחה. שבתוך הבית הם כמו רודנים אכזריים, בזמן שבחוץ הם כל כך מקפידים שלא לפגוע אפילו בנמלה.

ויש כאלו שיעשו הכל למען עשיית חסד, וזה כולל הכל, ללא שום גבולות. הם מוכנים לרמוס את כל הסובבים בלי שום נקיפות מצפון לשם עשיית חסד. הם מוכנים להשפיל, לגנוב, להזיק ולהרוס לאנשים מסוימים כדי לשמח ולתת לאחרים.

וכמו אדם שעוזר למישהו להידחף בין אנשים כך שלא יחכה בתור, נהג אוטובוס שמרחם על מישהו ומכניס אותו בלי לשלם, או מישהו שגונב מאדם עשיר כדי לתת לנזקקים ולתרום לישיבות. אותם אנשים מרגישים נפלא, שהם עזרו ממש, אלא שבלי לשים לב הם עשו את זה על חשבון מישהו אחר ורק הזיקו בכך.

וכך יש המון אנשים שחיים בסתירה, שעושים עבירות ונותנים ביטוי מוחצן ליצרים, אבל מצד שני מרגישים רגשות אשם, אז עושים מצוות פה ושם כדי להרגיש טוב עם עצמם.

אז הם מחללים שבת בלי בושה, אבל עושים קידוש להראות שכאילו יש איזה הבדל מבחינתם בין שבת ליום חול. הם מקפידים לא לאכול בשר וחלב, אבל אוכלים במסעדות לא כשרות בלי לחשוב פעמיים. ואמנם המעט שהם עושים זה בוודאי עדיף מכלום, אבל אם אותם אנשים היו עוצרים לחשוב על הנהגותיהם, אז קרוב לוודאי שהיו מתביישים בעבירות שלהם ומשנים את דרכם.

ויש כאלו שמזניחים את העיקר ממש, ועוסקים בכל כוחם בטפל. שלוקחים עצות וסגולות, מדקדקים במנהגים שלפעמים חסרי טעם ובסיס, עושים דברי חסידות, ומצד שני מזלזלים לחלוטין בהלכות עיקריות וחשובות.

וכמו שאדם רוצה ישועות שונות, אז הוא הולך לקבל ברכה מרבנים, מתפלל על קברי צדיקים, תולה כל מיני דברים נגד עין הרע, עוצר ליד המזוזה לנשק אותה שלושים פעמים ומנסה כל דבר שיאמרו לו. אבל מצד שני הוא לא רואה שום טעם לקיים הלכות. הוא עושה עבירות בלי חשש וחי חיים רחוקים לחלוטין מתורה ומצוות.

והרי אם היה רוצה להתקרב להשם יתברך כדי לקבל את מבוקשו, אז מובן שהצעדים הראשונים שהיינו מציעים לו הם לימוד התורה וקיום המצוות. וכל אותן סגולות יכולות לבוא רק כתוספת לבסוף.

וכמו שאם אדם חייב לחברו סכום גדול של כסף כבר זמן רב, וכעת הוא רוצה לבקש ממנו טובה נוספת כלשהי, אז מובן שעליו להחזיר תחילה את החוב, או לפחות להראות נכונות להחזיר אותו. ומובן הדבר שאם ייתן לו איזו מתנה קטנה, כמו איזה שוקולד או פרח, חברו רק יכעס ויקפיד עליו. הרי מי ביקש ממך לתת מתנה? תעשה קודם כל את מה שמוטל עליך!

וכך מובן שאדם שרוצה להתקרב להשם ולבקש ממנו בקשות, צריך להראות לפחות נכונות כלשהי להתקרב ולעשות רצונו. אדם מזניח את כל המצוות ואז מנסה לעשות איזו חסידות. אבל איפה הדברים שהוא חייב בהם קודם כל?

ויש כאלו שחושבים שהם עושים מצוות בזמן שהם מתמלאים בעוונות. וכמו שיש אנשים שעושים סעודות גדולות לעילוי נשמת הנפטרים אבל לא מברכים על האוכל ולא שומעים דברי תורה. יוצא שמה שהיה צריך להיות עילוי לנשמה הפך להיות קלקול גדול ונזק לנשמה, ועדיף היה שלא היו עושים שום סעודה כלל.

או שאנשים עורכים אירועים ושמחות, כמו חתונה, בר מצווה וכו’, אבל לא מקפידים על צניעות. שרוקדים גברים ונשים ביחד, לבושים לא צנוע וכו’. וכך יוצא שמה שהיה צריך להיות שמחה של מצווה, הפך להיות קלקול גדול ושמחה של הוללות.

ולכן כל אדם צריך להתבונן ולבדוק היטב באיזה מקום הוא נמצא. כי מרוב שהאדם התרגל, הכל נראה לו מובן מאליו והוא בכלל לא חושב על שינוי. הוא לא מסתכל אם הדברים שהוא עושה הם טובים או לא, כי זה מה שהוא מכיר ולזה התרגל. לכן צריך לפקוח את העיניים ולעשות חשבון נפש כל אחד עם עצמו.

ואמנם צריך להדגיש גם את הצד הטוב שבדבר. שגם המצוות הבודדות שאדם מצליח לאחוז בהן, עושות רושם גדול. שבוודאי שאדם צריך לעשות השתדלות ולהתקדם, כדי לא לחיות בסתירה על ידי המעשים שלו, אבל מכל מקום כל מעשה קטן וטוב נחשב, ובוודאי שאין כאן עניין של צביעות גם אדם מקיים רק מצוות בודדות.

שיש אנשים חושבים שלא שווה לעשות רק חלק מהמצוות. אז אם אי אפשר לעשות את הכל, ממילא הם חושבים שעדיף לא לעשות כלום, כך שלא ייראו כצבועים. אלא שזה לא כך. כי זו הדרך היחידה בה ניתן להתקדם. שבכל פעם מתקדמים מעט ואי אפשר לזרוק את הכל ולהפוך את כל החיים ברגע.

וזהו התהליך שכל יהודי צריך לעבור בחייו. שבכל פעם הוא לוקח על עצמו דבר כלשהו, מתקדם באיזו מצווה, לומד דבר חדש, וכך לאט לאט עושה שינוי והופך לאדם טוב יותר. ובזמן אותו תהליך, בוודאי שהוא מקיים מצוות ועושה דברים טובים מתוך ההרגלים שכבר הצליח לקנות, ומצד שני בוודאי שגם יש דברים שעדיין לא הספיק לעבוד עליהם.

יש חשיבות גדולה לכל מצווה אפילו קטנה שיהודי פשוט עושה. וכך אפשר ללמוד גם מעניין לוט עצמו. שאמנם הלך לסדום לממש את התאוות שלו, ואמנם רצה להפקיר את בנותיו, אבל מכל מקום אותה מצווה של הכנסת אורחים עמדה לו, שהרי ניצל מסדום.

וידוע שהעין של אשתו הייתה צרה בהכנסת אורחים, שהלכה וסיפרה לשכנים וכו’. ולכן היא לא הצליחה להינצל, שהרגישה צורך להביט לאחור והפכה לנציב מלח. ויוצא שדווקא הזכות הזו של הכנסת אורחים, היא שעמדה לו. אז למרות שזה לא נעשה בשלמות, ולמרות שיש הנהגות שסותרות להנהגת החסד הזו, מכל מקום המצווה הגנה עליו וחשיבותה רבה עד מאוד.

ומכאן נבין את הדרך שעלינו ללכת בה. שמצד אחד נעריך את כל המצוות שיש בידינו, את ההנהגות הטובות ואת התורה שלנו. אבל מצד שני צריך תמיד לבחון את הדברים ולראות שאין דברים לא טובים שסותרים לכל זה. וכך לאט לאט נוכל להשתדל באותם דברים ולתקן אותם, ומתוך כך לזכות ללכת בדרך השם יתברך, להתחבר אליו ולהידבק בו.