השקר הגדול של הטומאה – פרשת חיי שרה
מלבד יצחק אבינו וישמעאל, היו לאברהם בנים נוספים שהתורה מזכירה ומכנה אותם בתור בני הפילגשים. ומוזכר שאברהם נתן להם מתנות ושלח אותם לארץ קדם עוד בחייו.
ולכאורה הרי כתוב במפורש שאת כל אשר לו נתן ליצחק, ואם כן מה נשאר לתת במתנה לאותם בני פילגשים? אלא שמובא במסכת סנהדרין צא, וכך מביא רש“י על הפסוק, שהמתנות שנתן להם אברהם היו שם טומאה שמסר להם.
אלא שהרבה תמיהות עולות מתוך הדברים. ראשית כל, כיצד יתכן שאברהם אבינו שהיה קודש קדשים, שכל כולו מסור לעבודת השם, ימסור לבניו שמות של טומאה? ולמה לא ניסה לקרב אותם לעבודת השם ולחנכם בדרך התורה והמצוות?
גם מדוע שלח את הבנים שלו למקום רחוק עוד בחייו ולא השאיר אותם קרובים אליו כפי שהורים נוהגים בדרך כלל? וכמו שגם אפשר לראות שלא מזכירים את אותם בנים לאחר מכן, שכתוב למשל רק על יצחק וישמעאל שקברו את אביהם ולא מוזכרים שאר הבנים. אז איך יתכן שכל כך הרחיק את בניו ממנו?
אברהם אבינו ידע היטב שרק יצחק הוא ממשיך דרכו, כיוון שהקדוש ברוך הוא אמר לו זאת במפורש. לכן מובן מדוע רצה לתת את כל אשר לו ליצחק. גם ישמעאל ידע זאת, שהרי אברהם גרש אותו מביתו יחד עם אמו לאחר ששרה אמרה שהוא לא ראוי לרשת יחד עם יצחק, הוא ידע שהוא בן השפחה, וגם הוא היה נוכח בזמן ניסיון העקדה והבין את הקדושה והעדיפות שיש ליצחק אחיו.
אלא שבני הפילגשים לא ידעו זאת. ולכן היה חשש גדול שלאחר שיראו את ההשקעה המרובה ביצחק ואת הנתינה הגדולה, בוודאי הם יבואו לידי קנאה מרובה, שהרי גם הם בני אברהם. ואותה קנאה עלולה להזיק ממש, שהם יכולים לנסות להתנכל ליצחק בכל דרך אפשרית.
לכן אברהם היה צריך למצוא דבר כלשהו לתת להם במתנה כדי להסיח את דעתם. שמצד אחד זה יראה דבר גדול ממש, שיחשבו שקיבלו הרבה יותר ממה שיצחק מקבל, ואז ממילא לא יקנאו בו. אבל מצד שני זה יהיה דבר שאין בו ממש, שלא יחסיר מאומה ממה שיצחק יקבל. שעדיין יהיה אפשר לתת את כל אשר לו ליצחק.
לכן נתן להם שם טומאה. שמצד אחד זה מושך ומפתה, זה נראה דבר גדול וחזק, מביא תאווה גדולה ומרגיש שזהו הכוח החזק ביותר בעולם. אבל מצד שני אין בזה כלום, והכל רק שקר והצגה. וכך הם באמת התפתו לדבר והתרחקו מיצחק.
ולכן מובן מדוע נתן להם שם טומאה וגם מובן מדוע שלח אותם למקום רחוק. הכל היה בשביל יצחק. וכך אפשר לדייק מלשון הפסוק “וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי“, שאברהם שלח את בני הפילגשים עוד בחייו מעל יצחק בנו. לא כתוב שהרחיק אותם מעליו או מעל ישמעאל, אלא דווקא מעל יצחק. כדי שלא יפריעו ליצחק שהוא בנו האמתי שממשיך את הדרך.
ומכאן אפשר ללמוד לעניין שמות הטומאה. שמצד אחד זה מושך ומפתה ונראה ככוח עצום ממש. אבל הכל רק הצגה שתביא לעולם במה להתעסק כך שיעזבו את ישראל ויסירו את העיניים מעל הדבר האמתי.
וידוע ש“קדמה” זהו לצד מזרח. ואם כן אברהם שלח את בני הפילגשים קדמה אל ארץ קדם, כלומר לארץ המזרח. ובאמת לא קשה להבחין ששם נראה שמצויים כוחות הטומאה הגדולים ביותר.
כל חובב מיסטיקה, מכשף מתחיל או אסטרולוג ממוצע, יודע היטב שאת עיקר הלימוד צריך לעשות בשורשים של המזרח הרחוק. ששם יש מסורת עתיקה של כוחות טומאה והבלים שאין בהם ממש. שהדבר נראה מפתה ונוצץ מבחוץ, אלא שבפנים הכל ריק.
וזה כל המהות של כוחות הטומאה. לבלבל ולהטעות, למשוך אנשים, לעורר תאוות, לעשות הצגות ובעיקר להסיח את הדעת מהדבר האמתי. הרוב הגדול הוא שקר מוחלט, טריקים שונים וזריזות ידיים שמראים כאילו שנעשה דבר פלא כלשהו. אלא שגם המיעוט המזערי שנראה מופלא ממש, אין בו ממש כלל.
ולצורך משל, תארו לכם שאדם כלשהו מכיר איזה חבר שיכול ללמד אותו איך לרחף לחמש שניות באוויר. הוא מוכן כעת לבזבז שנים רבות וסכומי כסף עצומים, ובלבד שילמד אותו את הדבר. אז אמנם ברור הדבר שזה יהיה רק תעתוע שקרי, אבל גם לו יצויר שבאמת היה יכול ללמוד איך לרחף באמצעות שם טומאה, גם בזה הרי אין ממש.
שאם האדם יתבונן היטב, הוא יבין שזה אולי נשמע נחמד, אבל אין לזה מהות ומשמעות אמתית. וכי איך זה יקדם אותו בחיים? האם זה יעלים לו את כל הבעיות? הרי גם ציפורים יודעות לעוף, ואפילו חרקים שונים מעופפים, ואפילו להרבה יותר זמן ולמרחקים גדולים. וכי זה הופך אותם למשהו גדול? וכי מישהו היה רוצה להיות במקומם?
טבע האדם להתרגש ממשהו שנשמע על טבעי ולא רגיל. שבדרך טבע האדם לא יכול לעוף, אז אם מישהו יצליח זה יהיה פלא גדול. ומובן אם כן שזה מושך ומפתה מאוד לנסות לדעת את סוד הדבר.
אלא שאדם יכול לבזבז על זה חיים שלמים, וגם אם נניח שהיה יכול להצליח בזה לבסוף, מכל מקום כיצד הדבר יועיל לו? וכי זה ייתן לו חיים טובים יותר? וכי זה יהפוך אותו למאושר? וכי לא ימות בסופו של דבר כמו כולם?
בצורה דומה אפשר לתאר מה יקרה אם אדם ממוצע ינחת באיזה כוכב אחר שבו אנשים לא יכולים לקפוץ. כולם יראו אותו ויחשבו איזה פלא שאותו אדם יכול לקפוץ. כולם יריעו לו ויבקשו שילמד אותם. יחשבו שהוא איזה מכשף גדול.
אלא שכל זה מצדם שהם לא הורגלו בכך. אבל אותו אדם הרי יודע שאין בזה כלום. הוא יודע שזה דבר טיפשי שאמנם בוודאי מועיל, אבל מצד שני אין לו איזה משמעות עמוקה שבעבורה שווה להשקיע את כל החיים. זה לא איזו מטרה נעלה.
מבחוץ זה נראה מעניין ומושך, אבל במהות אין בזה כלום. אנשים שרואים את הדבר מבחוץ הם אלו שלא הצליחו להשיג את הדבר, ולכן זה נראה להם מפתה. אבל מי שכבר הצליח להשיג את הדבר, מבין שזה לא הפך אותו למאושר יותר ושהוא עדיין נשאר אדם מוגבל מאוד כפי שהיה.
אלא שאנשים כל כך נמשכים לכוחות טומאה, שהם מוכנים להשקיע את כל חייהם כשהם רואים דבר פלא כלשהו. הם רוצים לשנות את הטבע, לעשות כשפים, לדעת דברים וכו’. ואמנם זה לא יעזור להם במאום, לא יקדם אותם לשום מקום ואין בזה ממש, אבל מכל מקום זה קוסם להם.
ולא רק זה, אלא שכאשר אדם רואה מחזה שכזה, שאדם עושה דבר על טבעי כלשהו, וכמו שמישהו מרחף באוויר למשל, מיד הוא חושב שאותו מכשף הוא סוג של אליל חס ושלום. הוא חושב שהוא יכול הכל. הוא חושב שהוא המשיח והוא מוכן ללכת אחריו באש ובמים ולעשות כל מה שהוא אומר.
וכך נוכלים רבים מנצלים את הדבר ועושים תעתועים שונים או לומדים כשפים וכדומה, והכל כדי לעשות איזה טריק שאחרים לא מכירים כך שימליכו אותם עליהם. אנשים הולכים כמו עדר, משתחווים לרגלי מי שיצליח לעשות מעשה כשפים כלשהו וחושבים שהוא אפילו יותר מנביא, שמוכנים חס ושלום לוותר על התורה הקדושה בשבילו.
וכל זה נובע מתוך הצימאון שיש לאדם לרוחניות. כי כולם מבינים שיש משמעות עמוקה יותר מעבר לחיים החומריים שאנו רגילים אליהם. כולם יודעים שיש משהו נסתר מעבר לגשמיות. ולכן יש לאדם משיכה טבעית לרוחניות, יש צמא לידע, יש תאווה להגיע לפסגות, לרצות להתקדם למקום עליון ורוחני יותר.
וברור לכולם שהתורה הקדושה היא המפתח לכל, ולכן כל אדם בר דעת מיד היה נמשך לתורה ומנסה להשתמש בה. אלא שישנם אנשים שאינם ראויים לכל זה, וכמו אנשים בעלי מידות לא טובות וכדומה. ולכן נוצרו מנגנוני הגנה שירחיקו אנשים שאינם ראויים.
לכן אברהם אבינו מסר לבניו שמות של טומאה, שיהיה להם במה להתעסק וכך יחשבו שהם מתעלים ויניחו למי שבאמת ראוי לעסוק בדבר האמתי. שהתורה שהוא מוסר ליצחק, שהיא הכל ממש, תיראה להם כמשעממת ומסובכת ללימוד.
וכך הם ירדפו אחרי כשפים ותעתועי דמיון שאין בהם שום מטרה ותכלית, וכך יעזבו את יצחק לנפשו שיוכל להתעסק עם הסודות העמוקים של העולם כולו ושל העולמות העליונים, ולהשפיע על המציאות ממש.
ובאמת בצורה כזו הדבר עבר במסורת במשך אלפי שנים. שהתורה הקדושה עברה מאב לבן ומרב לתלמיד. שהסודות הרוחניים העמוקים ביותר של העולם עברו בתוך העם היהודי והביאו אותנו לפסגות. ומצד שני כוחות טומאה עברו אצל בני הפילגשים, כאלו שמציגים הצגות ודמיונות מפתים שכאילו יש בהם ממש.
עד שהגענו לדורות האחרונים של המשיח, בו הבלבול הפך לגדול כל כך, עד שהגענו למצב אבסורד שבו בני הגבירה רוצים ללמוד אצל בני הפילגשים. שבאים יהודים שכל כך צמאים לרוחניות, ומתרגמים בצורה לא נכונה את הצימאון הגדול שחקוק בתוכם, וכך פוזלים לעבר המזרח.
אנשים מחפשים הצגות, רוצים לעשות כשפים, להתעסק עם מיסטיקה, לדעת דברי פלא, לשנות את הטבע, וכך מנסים לפלוש לעולם ירוד וחסר תוכן. מה שנוצר במטרה להסיח את הדעת מהדבר האמתי, הפך להיות מבוקש יותר מהדבר האמתי עצמו.
והיום כוחות הטומאה התרחבו מאוד. שהם לא נשארו רק בגדר של ענייני מיסטיקה, אלא שבכל מקום מביאים לנו תאוות זמינות. כמעט כל אדם מסתובב עם מסך נייד צמוד אליו שמאפשר לו גישה לראות כל תאווה שהוא רק חושק בה. עולם מלא בתאווה וריק מתוכן שהולך עם האדם לכל מקום.
וגם אותם אנשים שמנסים להתנתק מזה, מכל מקום מוקפים בשלל תאוות בכל פינה אליה הם מגיעים. הרחוב מלא ברפש שהגיע מאומות העולם, מנהגי גויים ורדידות שהורסת ומנסה להפיל את האדם לשאול תחתית. התורה הקדושה נמצאת מתחת לאף, אלא שאנשים רבים מעדיפים להתעסק בהבלים של בני השפחות והפילגשים.
הדבר דומה לעסקה חשובה בשווי של מיליארדים שנעשית בין שני אנשים ששניהם מרוויחים ממנה, אלא שהבן הקטן של אחד האנשים מפריע למהלך העסקה. אז כדי להסיח את דעת הבן, נותנים לו להרכיב לגו או פזל. ואז אותו אדם שמבצע את העסקה רואה את הילד הקטן שמשחק בכיף, אז גם הוא רוצה. וכך הוא עוזב את העסקה כדי לשחק בפזל עם הילד הקטן.
כך אנשים עוזבים את עסקת חייהם, את התורה הקדושה, את הקשר שלנו לעולמות העליונים, את החכמה האדירה שהשם יתברך נתן לנו במתנה, וכל זה בשביל לשחק במשחקי כאילו עם כוחות טומאה. צריך לזכור שאת כל מה שהיה לאברהם הוא הביא ליצחק. התורה הקדושה היא הכל. ולבני הפילגשים הוא נתן מתנות. ומובן הדבר שאם הוא נתן הכל ליצחק, אז אותן מתנות זה הכלום שנשאר. עטיפה נוצצת ללא שום תוכן.
וכך עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות. לתת לישראל הקדושים שעוסקים בתורה וביראת שמיים מתנות גדולות. כל המתנות שבעולם הן עבור ישראל. ולבני הפילגשים הוא ייתן מתנות של שקר, שאין בהם ממש, וישלח את כל השקרים למקום רחוק.
כעת הגענו לדורות האחרונים ממש. עושים בירורים אחרונים רגע לפני הסיום של כל המהלך. ועדיין יש בידינו בחירה. אם לבחור להתעסק באמת או בשקר. אם להתאמץ וללכת על הדבר האמתי, ואפילו שמבחוץ זה נראה קשה ומפרך, ואולי אפילו משעמם ומתיש לפעמים, או לבחור חס ושלום בשקר שנראה נוח, מפתה ונוצץ, אבל הוא מוביל למקום רחוק וריקני.
בכל יום רואים מהפכות גדולות ממש. אנשים עוזבים את כל חייהם ואת הבלי העולם וחוזרים בתשובה. אחרים זורקים את כל המאמץ שעשו ובוחרים לרדוף אחרי ההבלים. אפשר לראות את זה בחוש, מה שלא היה מעולם בכל הדורות שעברו.
כי כעת אלו השלבים האחרונים והבחירה נתונה בידי האדם. אנשים אחרונים שעוד רוצים לעלות על הרכבת וכאלו שבוחרים לרדת ממנה. תוכן ומשמעות מול ריקנות חסרת טעם. אמת מול שקר. האדם עצמו בוחר לאן יובילו אותו. השם יתברך יזכה אותנו לבחור בתורה הקדושה. ללכת בדרך האמת ולמלא את חיינו בשפע אמתי וטוב כפי הראוי לישראל הקדושים.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה