בע"ה נעשה ונצליח. היום י״ח בכסלו ה׳תש״פ
אור נקי רוני פיזנטי

האתר אור נקי הוא איחוד אתרי יהדות ופרויקטים שונים לזיכוי הרבים, ביניהם ״ללא גזל״ ו״אמונה״. על מנת להנגיש לכל יהודי תוכן כשר, נקי ואיכותי בחינם. מסע לעומק פנימיות הנפש ולחיזוק האמונה, בשפה ברורה המתאימה לכל יהודי, בפשטות ובגובה העיניים. מוגש על ידי ראובן (רוני) פיזנטי, מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״. למידע נוסף לחצו כאן

חצי מצווה באמונה שלמה

ראובן (רוני) פיזנטי | כ״ז באלול ה׳תש״ע | יסודות היהדות | סליחות ועשרת ימי תשובה

דמיינו לכם שאתם רואים אדם שהולך לתומו ברחוב ואז נתקל במשהו בטעות ומקבל מכה. כאשר אתם ניגשים לעזור לו, אתם מבחינים לתדהמתכם באותו אדם עם חתיכת ברזל בידו מכה את עצמו שוב ושוב עד זוב דם. כשאתם שואלים אותו לפשר העניין, מדוע הוא מכה את עצמו, הוא עונה לכם שהוא כבר בכל מקרה קיבל מכה, אז מה זה כבר משנה אם הוא יקבל עוד מכות?

אמנם הסיפור הזה היה יכול להישמע מצחיק אם הוא לא היה אמתי. אבל אם נתבונן על החיים שלנו, נבין שכך גם אנחנו מגיבים כאשר הדברים לא הולכים לפי התוכניות שלנו.

כאשר מתרחש דבר שלא מוצא חן בעינינו, לרוב התגובה שלנו תהיה כעס, עצבות ועוד רגשות שליליים נוספים. ולכאורה, אותם רגשות גורמים לנו צער ואם כן היה מן הראוי לבטלם, אבל אנחנו כאילו רוצים להרגיש רע עם עצמנו.

ואם זה היה מסתיים רק ברגש חולף אז אולי עוד היה אפשר לקבל את זה, אבל אותו רגש מביא אתו שלל צרות חדשות. שאדם כועס כל כך עד שהוא מאבד את השליטה, ואז הוא מנסה לריב עם כולם, צועק על היקרים לו, מנבל את הפה, מקלל את אוהביו, משליך חפצים, בועט בדברים וכו’.

ואז אם יבוא אליו חבר טוב במטרה לעזור, וישאל אותו מדוע הוא כל כך מזיק לעצמו? מדוע הוא עושה לעצמו רע? אז הוא יאמר שהכעיסו אותו, אז עכשיו זה כבר לא משנה. לכאורה זה אולי היה יכול להישמע משכנע, שהרי יש בזה קצת היגיון. האדם היה רגוע ושליו, ואז בא מישהו או משהו והכעיס אותו. ועכשיו הכעס ממשיך מאותו מקרה שקרה. וכי זו אשמתו?

אבל אז אותו חבר טוב יספר לו על ידידנו שנתקל ברחוב והתחיל להכות את עצמו. וכי בגלל שקיבל מכה קטנה הוא צריך להמשיך ולהכות את עצמו עוד ועוד? וכי בגלל שמישהו הכעיס אותו, הוא צריך להמשיך ולכעוס עוד ועוד?

כאשר האדם נמצא בנפילה קטנה, אז מצדו לעזוב את הכל. כמו המן שאמר שכל העושר שלו לא שווה כלום כי מרדכי לא משתחווה לו. במקום לעזוב את זה בצד ולהתמקד בדברים הטובים, האדם בוחר לחיות בסבל. הוא בטוח שזו תגובה הכרחית, שכאילו אם מישהו הכעיס אותו, אז הוא מוכרח להרגיש כעס.

ואמנם זו באמת תגובה טבעית, אבל היא לא הכרחית כלל. זו בחירה שלנו לכעוס. האדם בוחר להיות אומלל, עצוב, מסכן, כועס וכו’. הוא משחזר את מה שקרה שוב ושוב וכאילו מכריח את עצמו להתחבר לרגשות שליליים, ואז ממילא הוא גם מתייחס לכולם בצורה שלילית ומגיע לכעסים עוד יותר חזקים וכו’.

אבל אם הוא יבחר, הוא יוכל להסתכל על הטוב ולהתחבר לשורש הטוב. גם אם נפל, תמיד אפשר לקום. לא צריך להישאר בנפילה, להראות לכולם כמה הוא מסכן ולהפגין כעס ועצבים. הרי הוא לא מרוויח מזה כלום. זה ממש כאילו הוא ממשיך להכות את עצמו עוד ועוד בגלל איזו מכה קטנה שקיבל.

ופעמים רבות, השכל שלנו עובד בצורה כזו גם בעניין ההתקדמות הרוחנית שלנו. שאדם רוצה להתקדם, להתחזק, לקיים מצוות, אבל אז משהו מפריע לו. ואז יש לו בחירה. הוא יכול לעזוב כרגע את אותו דבר, להתמקד בהתקדמות שלו ואולי גם לנסות לטפל באותו גורם מפריע. או שהוא יכול לבחור ח”ו לזרוק את הכל ולהגיע לכפירה ממש. וכפי שכבר קרה לצערנו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה.

ישנם סיפורים רבים, על כאלו שהיו בדרגה רוחנית עצומה, ואז בגלל דבר קטן התדרדרו עד שעזבו את הכל והגיעו לתחתית ממש. זה התחיל מאדם הראשון שבמקום להודות שחטא האשים את האישה, המשיך בקין שהשם אמר לו לא להתעצב כי לפתח חטאת רובץ, וכך המשיך בסיפורים רבים, ביניהם קרח, דואג, אחיתופל, ירבעם, אלישע בן אבויה ואפילו מקים הנצרות שהתחיל כתלמיד של תנא עצום וקדוש. וכן עוד רבים שהיו אנשים לא פשוטים, ויכלו להגיע גבוה ממש, אבל בגלל איזו נפילה קטנה הם הלכו והתדרדרו. כי במקום לקום ולהמשיך בדרך, הם בחרו להמשיך ליפול ולהכות את עצמם עד זוב דם.

אף אחד מאיתנו לא מושלם. לכולנו מעידות בדרך ודברים שונים שאנו צריכים לתקן. עם זאת, חשוב להתמקד תמיד במה שיקדם אותנו למטרה הסופית ולא להתייאש בכל פעם מחדש. אם נתייחס לכל נפילה קטנה, לא נוכל להתקדם לשום מקום. מוכרחים תמיד להיות עם הפנים לכיוון המטרה.

הדבר דומה לאדם שמנהל עסק. כמו כל עסק, גם אצלו יש הוצאות והכנסות שוטפות. אם בכל פעם שהוא צריך להוציא הוצאה כלשהי הוא ירגיש נורא ויתייאש, אז מהר מאוד לא יישאר לו עסק. אבל אם הוא חכם, הוא מבין שהוא אמנם מוציא כספים ומפסיד קצת, אבל בסופו של דבר במאזן הכללי הוא מכניס הרבה יותר ממה שמוציא ומרוויח מהעסק.

אמנם צריך לעשות חשבון נפש ולהשתדל לא להגיע לנפילות. אבל כמעט בלתי אפשרי להימנע מנפילות לחלוטין. אז גם אם יש נפילות, צריך להמשיך להתקדם. צריך להסתכל על התמונה הכוללת ולדאוג שהמאזן הכללי שלנו בסדר. שאנחנו מתקדמים לכיוון הנכון.

לא פעם אנשים מנסים להתחזק בשמירת מצוות, ולא כל כך הולך להם. אדם שרוצה לקיים מצוות ולהימנע מעבירות ונכשל בדברים מסוימים, עלול להפסיד המון אם יתייאש ויוותר לגמרי.

הרבה אנשים רואים שקשה להם בחלק מהדברים, אז עוזבים את הכל מתוך מחשבה שזה או הכל או כלום. לכאורה בשביל מה לשמור שבת אם האדם כבר חילל את השבת קודם לכן? למה להתאמץ לשמור את העיניים אם אנו יודעים שברוב המקרים לא נצליח לעמוד בזה? אבל באמת הדרך להתקדם היא הדרגתית וצריך להתקדם מעט בכל פעם. אז גם אם בכל היום אנו נכשלים בעבירות, גם מצוות בודדות שאוספים פה ושם נחשבות ליקרות ונשגבות, ומעבר לזה הן יוכלו לקדם אותנו ולהביא אותנו לקיים את כל המצוות בע”ה בשלב מאוחר יותר.

הדבר דומה למישהו שחס ושלום דרס בן אדם, וכעת הוא מרשה לעצמו לרצוח אנשים בכל מקום אליו הוא מגיע, כי גם ככה הוא כבר הרג בן אדם. במבט אמתי, מה שהיה היה וכעת אנו צריכים לצעוד לכיוון התיקון והתכלית. אין שום היגיון בוויתור על הכל ולהזיק לעצמנו עוד יותר. זה לא הכל או כלום, כי יש גם הרבה באמצע.

אז אם אדם מנסה לשמור שבת למשל, והוא נופל בחלק מהדברים, זה לא אומר שהכול הלך וכל מה שהוא עושה לא שווה כלום. גם אם הוא עשה דברים עשרות דברים איומים ממש וחילולי שבת נוראים, בכל זאת אם אפילו פעם אחת במהלך השבת יימנע מחילול שבת כלשהו, זו תהיה התקדמות נפלאה. ולאט לאט הוא יוכל להמשיך ולהתקדם עוד יותר.

ואמנם הדבר נשמע קצת מצחיק, ובמיוחד אם נמצאים בסביבה של אנשים נוספים, שאז רואים אדם עם חזות חילונית שעושה עבירות חמורות, ופתאום מציעים לו סיגריה, אז הוא אומר שהוא לא רוצה לעשן בשבת. אז מזכירים לו שלפני עשר דקות הוא עישן איתם, אבל הוא אומר שהוא משתדל להפחית את האיסורים. אז ברור הדבר שיהיה קשה לאנשים לקבל את זה, וכי על מי אתה מנסה לעבוד? אבל צריך לדעת שכאשר האדם באמת עושה את הדבר מתוך רצון אמתי להיטהר, הדבר מקובל מאוד.

אנשים חושבים שאם יעשו דברים שאינם רגילים אליהם ולא מקפידים עליהם, אז זה אומר שהם צבועים. כאילו שיש להם הגדרה לרמת חיים רוחנית מסוימת ואסור להם לחרוג מזה. הרי אם כולם יודעים שהוא לא שומר שבת, אז מדוע שינסה להקפיד על כשרות מהודרת? אם הוא מעולם לא בירך על מאכל, אז מדוע שיברך כעת?

כאילו שיש כללים והגדרות, שהאדם צריך להחליט אם הוא “חרדי”, “דתי”, “מסורתי” או “חילוני”, ואז הוא מוכרח להתאים את מסגרת היום שלו לאותה הגדרה שנתן לעצמו. הוא מבין שאם הגדיר עצמו כ”חילוני”, אז כאילו אסור לו לחרוג מזה ולקיים מצוות.

אז הוא הולך לקניות בסופר ורואה שני מוצרים זהים, האחד בכשרות מהודרת והשני בכשרות פחות טובה. אז הוא אומר לעצמו שהרי הוא מוגדר כחילוני, ואיך פתאום יתנהג בצביעות כזו שינסה כאילו להדר בדבר הזה, כאשר הוא יודע שהוא כלל לא מקפיד בזה וגם כלל לא שומר מצוות? ואז הוא חושב שאין שום עניין לקחת את המוצר המהודר יותר.

הוא לא מבין שהוא יהודי ושהוא מחויב בכל אופן בכל המצוות, וזה לא משנה מה קרה בכל הפעמים האחרות שהזדמנו מצוות לידו, אלא מה שחשוב זה מה הוא בוחר כעת. לכל התקדמות יש מקום וכל מצווה בפני עצמה היא כמו יהלום שאנו אוספים.

וכך במצוות רבות נוספות. לפעמים יש לנו הזדמנות פז לקיים מצוות שונות, ממש בקלות וכמעט בלי מאמץ. אבל רק בגלל שלא הגדרנו אותנו כמקיימי המצוות הללו, אז אנחנו חושבים שזו צביעות. גם מרגישים שאין בזה תועלת, שכאילו מה כבר תעזור לנו מצווה אחת קטנה וחד פעמית?

אדם שיש לו הזדמנות לקיים מצווה כלשהי צריך לקפוץ על ההזדמנות. שלא יעשה חישובים ויגדיר אותו בתור אדם לא כל כך מקפיד ואז יוותר. גם אם הוא לא רגיל להניח תפילין ועכשיו יש לו הזדמנות רק לפעם אחת, שיקפוץ על זה. ואם הוא מניח תפילין וחבר מציע להניח תפילין דרבנו תם, שיזנק על המציאה. אם יש לו אפשרות לקנות אוכל במקום עם כשרות מהודרת יותר ממה שהוא רגיל, שלא יפספס את ההזדמנות.

כל מצווה היא יהלום שצריך להסתער עליו. אף אחד לא יוותר על יהלום שמצא רק בגלל שהוא לא הספיק לאסוף יהלומים אחרים בדרך. זה לא משנה מה היה וזה לא משנה מה יהיה, מה שמשנה זה שכעת יש לנו הזדמנות פז שאסור לנו לפספס. לא חוטפים מכות לחינם וגם לא מפספסים איסוף יהלומים לחינם. זה לא משנה באיזה מצב אנחנו ומאיפה הגענו, מה שחשוב זה להתקדם ברגע זה.

אין אדם מושלם ולכל אחד יש את הנפילות שלו או את המקומות הגבוהים ביחס אליו שהוא לא מצליח לאחוז בהם. כדי להתקדם הלאה לכיוון התכלית, אנו מוכרחים לקום מהנפילות שלנו ולהמשיך בדרכנו.

אנו צריכים להבין שאנו בני אדם וככאלו אין לנו אפשרות להפוך לצדיקים ביום אחד. אנו צריכים לעבור תהליך ארוך שלוקח חיים שלמים כדי להגיע למקום אליו אנו צריכים להגיע.

לכן מובן שאדם שהחליט להתחזק ולקח על עצמו קבלה טובה כלשהי, יוכל לעשות שינוי מועט בכל פרק זמן ובוודאי שלא יוכל לקבל על עצמו את כל הקבלות האפשריות בבת אחת.

מובן גם שבמצב שכזה יוצא שאותו אדם מקיים מצווה מסוימת בזמן שהוא כלל לא מתייחס למצווה אחרת, שהרי תמיד יישארו דברים מסוימים שהוא עדיין לא הגיע אליהם, אחרת הוא היה צדיק גמור שמקיים את כל המצוות בשלמות. הכל זה חלק מתהליך טבעי של התקדמות.

אלא שכאן נכנס היצר הרע בדמות “הרב” המוכיח ומסביר לנו שאם נקיים כעת מצוות מסוימות זה יהפוך אותנו לצבועים. הרי איך יכול להיות שקיבלנו על עצמנו לקום לסליחות ובכל זאת לתפילה שהיא חשובה יותר אנו לא מגיעים? איך יתכן שקיבלנו על עצמנו לא לנסוע בשבת בזמן שאנו כן עוברים על איסורים אחרים? איך זה מסתדר שאנו שמים ציצית בזמן שאין לנו כיפה על הראש?

אם נלך לפי היצר הרע אז יש לנו שתי אפשרויות, או להיות צדיקים גמורים מבלי הרהור של עבירה קלה, או שאפשר לזרוק את הכל ולכפור חס ושלום. אבל כל זה כאמור רק מתוך דבריו של יצר הרע. על פי האמת, כולנו נמצאים רק בדרך לתכלית. כל עוד אנחנו בדרך לתכלית, אז עוד לא הגענו אל המטרה ומובן שאנו עדיין לא נקיים לגמרי, אבל זה בסדר גמור ואין בזה שום בעיה.

ההבדל בין צביעות להתקדמות

ובאמת צריך לעמוד על ההבדל הזה. כי יש לפעמים גם עניין של צביעות בזה, כאשר האדם נוהג אחד בפה ואחד בלב. שלפעמים אנשים מקיימים רק חלק מהמצוות, וכאילו חיים בסתירה. שיש דברים שנוחים להם והם מקיימים אותם ויש כאלו שלא מסתדרים להם אז הם מזניחים אותם.

אבל מצד שני ברור לנו שהדרך לקיום כל המצוות חייבת לעבור דרך המקום הזה, שהרי אדם שאינו שומר תורה ומצוות ורוצה להתחזק, לא יכול להפוך להיות צדיק גמור ביום אחד. הוא צריך לקחת זמן ללמוד את הדברים, להתחיל להתרגל להלכות, ורק לאחר זמן רב בו הוא מזניח חלק מהמצוות, הוא יכול להצליח להגיע לשלמות אמתית בקיום המצוות.

וכמו שמצוי לשמוע ברחוב המעורב בין אנשים יראי שמיים לכאלו שרחוקים מתורה ומצוות. שאם אדם עם כיפה מדבר בשפה זולה או משקר, אז אומרים לו שיוריד את הכיפה. ובאמת יש בזה משהו, שאם אדם חובש כיפה ואומר דברים שנוגדים את התורה, אז יש בזה חילול השם ואולי עדיף שלא ישים כיפה כלל.

אבל מצד שני, כל אדם שמחליט לחזור בתשובה מתחיל עם סממנים חיצוניים. וכמו הכיפה שהוא שם לראשו, ולמרות שהוא עדיין עושה הרבה עבירות ומדבר בשפת רחוב, שהרי הוא עדיין לא מכיר את ההלכות, מכל מקום לא נאמר לו שיוריד את הכיפה, ולמרות שיש בדבריו חילול השם, שהרי זו הדרך שמוכרחים לעבור.

ואם כן צריך להבין יותר לעומק כיצד ראוי לנהוג במצבים כאלו. האם זה טוב לקיים רק חלק מהמצוות למרות שמזניחים את השאר? או שמוכרחים לקיים את הכל ואם לא אז עדיף לא לקיים כלום?

אלא שצריך להפריד בין שני מקרים בהם האדם מקיים רק חלק מהמצוות. שיש מקרה אחד בו אותו אדם רוצה להתחזק, ובאמת הוא רוצה לקיים את הכל ולהתקרב להשם, רק שבאופן טכני הוא תקוע. הוא כרגע מצוי בעולם חילוני, לא מכיר את ההלכות, לא רגיל להנהגות, קשה לו להתקדם וכו’.

אז אותו אדם כאילו תקוע בין שני עולמות. שמצד אחד הוא חי כמו חילוני, כל החברים שלו עושים עבירות וכו’, אבל מצד שני הלב מושך אותו להתחזק, ללמוד תורה ולקיים מצוות. אדם כזה שיקיים מצוות בצורה לא שלמה זה דבר נפלא, ולאט לאט בוודאי יוכל להתקדם ולהגיע למקומות טובים.

אבל יש מקרה אחר, בו האדם רואה את התורה בתור חכמה. שכאילו הוא מתייחס לקדוש ברוך הוא ח”ו בתור יועץ. שאם דברים מסתדרים לו, אז הוא לוקח את העצה החכמה. אבל אם לא, אז הוא מוותר על העצה.

הוא מחפש איך לשלב בין העולם ה”חילוני” שהוא מכיר לבין עולם המצוות. כשהוא מחפש שידוך, הוא רוצה אישה “קלילה”, שלא יותר מדי מקפידה על הלכות. הוא מחפש לעשות כיף, למצוא פרצות ולהתיר את השרץ. ויוצא שהוא מסתכל על המצב שבו הוא חי בין שני עולמות כתכלית ומטרה. זה לא מצב שהוא “תקוע” בו בעל כורחו, אלא מצב רצוי שהוא אוהב ורוצה לחיות בו.

אז אמנם כל מצווה שאדם עושה נזקפת לזכותו, וכמו יהלומים שהוא אוסף. אבל יחד עם זאת צריך לדעת, שאותו אדם מעיד על עצמו שכל התורה שלו היא לא תורה אלוקית שבה הוא מקיים את ציווי השם, אלא תורה שנוחה ומסתדרת לו. ואם כן ברור הדבר שאלו יהלומים הרבה יותר זולים שהוא אוסף.

כדי להבין את העניין, תארו לכם שמלך מצווה את העבד שלו לעשות עשרים משימות. ואז העבד חוזר אליו ואומר שעשה רק שבע עשרה משימות. לשאלת המלך מדוע לא עשה גם את השלוש הנותרות, הוא משיב שהן לא כל כך נראו לו. שאותן משימות היו נראות לו מיושנות, של הדור הקודם, לא חכמות כל כך וכו’. הוא מסביר לו שהוא חשב בהיגיון והחליט שאין בהן צורך.

המלך שישמע דבר כזה בוודאי יכעס על העבד. גם יעניש אותו על החוצפה. ולא זו בלבד, אלא שגם יבין שגם כל שאר המשימות שכן עשה, אינן שוות הרבה, כיוון שלא עשה אותן לשם קיום מצוות המלך, אלא כיוון שהסתדרו לו בהיגיון.

ובאמת זה לא עניין של כמות המשימות שנעשו. כיוון שאם העבד היה מגיע ומסביר למלך שהוא לא הספיק או לא הצליח לעשות חלק מהמשימות, אז בוודאי שהדבר היה מתקבל. ובכל אופן בוודאי שהמלך היה מעריך את שאר המשימות שכן נעשו. אבל כאשר העבד תולה את הדבר בדעתו, הוא מפחית מערך המלך ומזלזל במלכות.

וכך יש אנשים שמראש לא מתכוונים להתקדם לשום מקום. הם בטוחים שהם על גג העולם. הם קוראים לעצמם “שומרי מסורת” ורואים את זה כמו אידאל. שכך היא התכלית, לקיים מצוות מדי פעם, אבל מצד שני גם ללכת למקומות מעורבים גברים ונשים, להחזיק טלוויזיה בבית, להתלבש בפריצות וכו’. זו צביעות ממש.

ואמנם שוב נדגיש שזה בוודאי עדיף מכלום, כי מדי פעם יש להם מצוות שהם מצליחים לחטוף. אבל יחד עם זאת הם מעידים על עצמם שלא עושים את הדבר לשם שמיים. כי את שאר המצוות שלא נראות להם הם זונחים בלי לייחס לזה משמעות.

אלא שכל זה רק כאשר הם רואים את דרך החיים הנוכחית שלהם בתור מטרה. שכאילו כבר הגיעו ליעד. שלא צריך להתקדם עוד. כאילו שהם בטוחים לעצמם שהם צדיקים גדולים שמקיימים את כל התורה. ואפילו שהם עושים את הכל בצורה חלקית ומעקמים את המצוות, אבל מכל מקום הם בטוחים שכך צריך.

אבל אם אותם אנשים מבינים שהם נמצאים בדרך, שיש עוד הרבה לאן לשאוף, שצריך להתקדם מבחינה רוחנית, שצריך להתקרב אל השם, שצריך להשתדל יותר בקיום המצוות, אז כל התמונה משתנה לחלוטין. כי כעת הם מגלים דעתם שהם כן רוצים להתקרב ולקיים את הכל, רק שיש הפרעות בדרך.

הדבר דומה לילד קטן שהתחיל ללמוד את האותיות. הוא למד כמה אותיות, אבל עדיין לא הגיע לכולן. בוודאי שאף אחד לא יאמר לו דבר רע על כך שהוא למד רק את האותיות עד האות ל’, ומהאות מ’ והלאה הוא לא יודע. הם אפילו ישבחו אותו על כמה הוא חכם ומבין. כי ברור לכולם שזה פשוט תהליך טבעי בו אי אפשר ללמוד ברגע אחד את הכל, אז עושים זאת בשלבים.

אבל אם אדם בגיל ארבעים יתרברב בכך שהוא יודע את האותיות עד האות ל’, אז בוודאי שאף אחד לא ישבח אותו וכנראה שכולם גם יבזו אותו. וכי במשך ארבעים שנה זה כל מה שהצלחת ללמוד? אם האדם נמצא בתהליך, אז זה מובן ואפילו ינסו לחזק אותו ולתת לו שבחים על המאמץ. אבל אם הוא בחר לעצור בדרך כי נחמד לו שם, אז הדבר גרוע.

אדם מתחזק הנמצא בתהליך של תשובה לא יכול להשתנות ברגע אחד. הוא צריך לקבל את התפיסה החדשה של החיים בצורה הדרגתית כדי שזה יכנס בצורה טובה לתודעה שלו. לכן מובן שאין כל סיכוי לאדם שכזה לשמור את כל המצוות בבת אחת. ההתמדה היא הדבר החשוב ביותר, שיוכל להוביל אותנו אל המקום אליו אנו שואפים להגיע.

אנשים רבים מסתכלים על חוזרים בתשובה שנמצאים באמצע התהליך במבט מזלזל וזורקים מלים לאוויר שגורמות להם להרגיש צבועים, לא החלטיים וחסרי ביטחון. איך יתכן שהם שומרים שבת, אבל לא מברכים על האוכל? איך זה שהם מקפידים על כשרות, אבל מסתובבים במסיבות או מקומות מפוקפקים שונים? התגובות האלו יכולות מהר מאוד לייאש. לכאורה למה להתאמץ לעשות דבר אחד כאשר אנו נופלים בדבר שני?

לפעמים התגובות האלו אפילו לא נדרשות, שכן הם בעצמם מרגישים לא שלמים עם הדברים. הם מחכים להרגיש “בשלים” כדי לקיים מצוות. שכאילו אם יש הזדמנות רגעית לקיים איזו מצווה אז מוותרים כי לא התכוננו מספיק או כי הם לא רגילים לקיים אותה. רק כשיגיעו להחלטה מסודרת וירגישו מוכנים ובשלים, אז יוכלו לקיים את המצוות האלו.

אלא שצריך להבין שכאשר אנו בתהליך, לא נוכל ביום אחד להרגיש קדושים וטהורים ללא כל בעיות בחיים. הדבר לוקח זמן ותלוי בעיקר בהתמדה שלנו, שיכולה להביא אותנו למקומות שלא חשבנו שניתן להגיע אליהם. אף אחד לא צריך להרגיש בשל כדי לקיים מצווה. כמו אדם שמוצא יהלום שלא יתחיל לחשב אם הוא מוכן לאסוף את היהלום או אם הוא בשל לכך. כמו שבאופן אוטומטי הוא ירוץ וייקח את היהלום, כך גם שירוץ לקחת את המצווה לפני שתברח לו.

חשוב להיות כנים עם עצמנו בכל זה. כי לפעמים מאוד נוח להגדיר את עצמנו בתור “מתחזקים”, שכאילו רוצים להתקדם, ואז להיות מרוצים מהמצב שלנו ולהישאר כך בלי שום מאמץ לשינוי. כאילו שקיבלנו אישור לא לקיים את כל המצוות חס ושלום.

אמנם אדם צריך להיות חזק ולהבין שזה לא צביעות מצדו לקיים רק חלק מהמצוות, אבל רק כל עוד הוא נמצא בדרך. כשאדם יודע שהוא נמצא בדרך, אז הוא לא צריך להחמיר עם עצמו או להתעצב מהנפילות שלו ורק ינסה לחטוף כמה שיותר. אבל אם הגענו למצב שאנו רוצים להישאר במצב הנוכחי שלנו, אז אנחנו כבר לא בדרך לשום מקום, כי במחשבה שלנו כבר הגענו אל המטרה.

אם אדם רוצה להתקדם, מדי פעם לוקח על עצמו קבלות חדשות, מנסה ללמוד תורה ולהתעניין, חוקר את החיים ואת התכלית ומביע רצון להתקדמות, אז הדרך שלו מצוינת ולאורך זמן הוא יזכה לראות שינוי מהותי בחייו. אם האדם מסתכל על המקום בו היה לפני שנה ומבין שהיום הוא במקום טוב יותר מבחינה רוחנית וקרוב יותר להשם, אז מצבו טוב.

אותו אדם צריך להיות רגוע ולדעת שהוא בדרך הנכונה ולסלק את היצר הרע שאומר לו שהוא “צבוע” או שהוא “דתי מזויף”. כל שינוי נעשה בניגוד למה שהתרגלנו עד כה ולכן בכל דרך חדשה זה ייראה לנו כצביעות. אבל אם אדם לא יעבור את השלב הזה, הוא יישאר בדיוק כמו שהוא גם בעוד מאה שנה ולעולם לא יתקדם לשום מקום. לכן צריך לסלק את היצר הזה ולהכיר בכך שאנו נמצאים רק באמצע הדרך ולכן לא הכל מושלם.

לעומת זאת אם אדם בטוח שהוא רוצה להישאר כל החיים שלו במצב הנוכחי מבלי להתקדם ולהשתנות, חצי מקיים מצוות וחצי עבירות, מניח תפילין יום כן ויום לא, לומד מוסר מול משחק כדורגל, קורא “דברי תורה” במוסף של איזה עיתון, מקפיד רק על איסורים מסוימים בשבת, מרגיש נוח לפטפט גברים עם נשים, ועושה עוד המון איסורים מתוך חשיבה שכאילו אין בכך שום בעיה, אז אותו אדם צריך לעשות עם עצמו חשבון נפש ולהיות אמתי, כי הוא חי בסתירה ממש.

זה מראה שכל המצוות של אותו אדם לא באמת מגיעות ממקום נקי, אלא פשוט נוח לו לקיים אותן. אדם שחושב לעצמו שהוא רוצה לשמור רק חצי מהמצוות בתור דרך חיים ולשלב עם זה גם עשיית עבירות בתור מטרה, זו כבר טיפשות שלא נותנת שום דבר.

גם אם אדם חושב לעצמו שהוא רוצה לקיים את כל המצוות חוץ מאחת, זה כבר בעיה גדולה וזה כבר מראה שכל האמונה שלו וגם כל המצוות שהוא כן מקיים לא שוות הרבה. כיוון שכל המצוות צריכות להביא את האדם לשלמות האמונה בהשם יתברך, ואם אדם חושב שיש אפילו מצווה אחת שהיא מיותרת או שנכתבה בטעות בתורה, זה אומר שהוא מפקפק ביסוד האמונה ובכל המהות של התורה.

אם אדם יודע שהתורה אמת, אלא שקשה לו לקיים מצוות מסוימות או שהיצר גובר עליו, אז הדרך שלו היא טובה ומקובלת. אם הוא ידאג להתקדם כל פעם קצת ולהיות תמיד בעליה, אז המצב שלו יהיה טוב. אבל אם האדם מתעקש שישנה מצווה מסוימת שהוא לא צריך לקיים ולא בגלל שקשה לו, אלא בגלל שהוא חושב שהמצווה הזו לא נחוצה או שיש בה איזושהי טעות, זה אומר שאין לו אפילו טיפת אמונה גם במצוות שהוא כן מקיים.

הרי אי אפשר להאמין שהשם יתברך נתן את המצוות ובכל זאת לחשוב שחס ושלום הוא טעה באיזו מצווה שנתן. אין טעויות אצל השם. אם אנחנו חושבים שאנחנו חכמים יותר מהשם יתברך זה אומר שאנו לא מאמינים כלל בתורה האלוקית שהשם נתן לנו. זו כפירה לחשוב שאנו מבינים טוב יותר ממנו מהי האמת ואיך צריך לחיות.

ישנם אנשים ששואפים להגיע להיות חצי. לשלב את התורה ביחד עם התרבות הרחוקה מתורה ומצוות. לשאוף להקים בית בו יש מקום לטלוויזיה ליד ספריית הקודש. שהאישה שמה חצי כיסוי והבעל חצי לומד תורה וחצי עושה עבירות. אבל כל זה רקוב לגמרי.

זה בסדר להיות במצב כזה באמצע הדרך, כי אי אפשר לקפוץ בבת אחת. כל מי שחוזר בתשובה מוכרח לעבור דרך השלב הזה. אם יש קשיים אז צריך לדעת שלכולם יש נפילות ואף אחד לא מושלם. אבל כל זה מגיע מחולשה ולא מתוך מטרה, לא לשאוף לזה כסמל לחיים. לא לחשוב שזו המטרה הגדולה של החיים ולקחת את זה בתור עיקרון.

אם למישהו חס ושלום חסר איבר בגוף הוא כבר לא מרגיש שלם. אף אחד לא יגיד שמספיק לו שיש לו יד אחת ורגל אחת אז אפשר לוותר על היד השנייה והרגל השנייה. כולם רוצים להיות שלמים וגם אם לא מצליחים, זו לפחות השאיפה. כך אנו צריכים להרגיש על כל מצווה שאנו מפספסים. כמו שלא נסתפק בחצי גוף ולא נתפשר על שום איבר, כך אין שום סיבה שנרצה לקיים רק חצי מהמצוות ולהגיע לחצי אמונה בהשם יתברך.

לא מעט אנשים פוחדים להפוך לקיצוניים וחושבים שהכי טוב להישאר באמצע. לכן הם בטוחים שהכי טוב לקיים רק חלק מהמצוות ולהישאר עם אורח החיים המצוי אצל הרחוקים מהתורה. הם פוחדים להפוך לאנשים שונים ולאבד את האישיות שלהם. אחרי כל מה שהראו להם על חרדים בכלי התקשורת, זה נראה להם שהם אנשים מפחידים ומאיימים.

אבל כדאי לדעת שכאשר ישנו קו ישר, ישנן שתי נקודות קיצוניות המופיעות עליו. יש את האדם הרחוק ביותר מהשם שנמצא בנקודה התחתית ואת האדם הקרוב ביותר להשם שנמצא בנקודה הקיצונית למעלה. ברור הדבר שלהיות כמה שיותר קרוב להשם, וכמה שיותר למעלה, זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות.

כשאנחנו מדברים על קיצוניות אנחנו לא באמת מתכוונים לקיצוניות. כי להיות קיצוני בקרבה להשם זה דבר מבורך שכולנו רוצים בו. אלא שאנחנו משתמשים במושג הזה לגבי אנשים שסטו לגמרי מהדרך. שאם איזה מישהו שנראה שייך למגזר כלשהו מתנהג כמו משוגע, אז אנו אומרים שהוא קיצוני. אבל זה כלל לא קשור לקיצוניות, אלא להפך, הוא סטה לחלוטין.

אנשים שעושים דברים לא טובים אינם אנשים קיצוניים. אנשים שסוטים מחוקי התורה הם בוודאי לא קיצוניים בקרבה להשם. אם אנשים עושים דברים לא טובים זה אומר שהם בכלל לא נמצאים בקו.

אדם שהולך בקיצוניות אחר התורה והמצוות, לא יכול לרצוח, לאנוס, לגנוב או לעשות כל רע למישהו, כי כל אלו איסורים מפורשים. אדם קיצוני רודף בקיצוניות אחר המצווה “ואהבת לרעך כמוך” ומחפש איך לגמול חסדים עם אנשים. כמעט כל ארגוני החסד שאנו מכירים מאורגנים על ידי אנשים כאלו.

אברהם אבינו היה קיצוני לגמרי כאשר כל העולם עבד עבודה זרה והוא הוכיח אותם. הוא היה קיצוני עוד יותר כאשר הלך בדבקות וקיצוניות להרוג את בנו על פי ציווי הבורא. משה רבינו היה קיצוני באמונתו וכך הנהיג את עם ישראל וזכה שהתורה תינתן על ידו. אליהו הנביא היה קנאי בכל הקשור לבורא ולתורתו. יהודה המכבי, מרדכי היהודי וכל שאר הגיבורים הגדולים שאנו אוהבים היו קיצוניים אמתיים. לא התפשרו על התורה הקדושה בשום אופן. רק שאנו נוטים לשכוח את כל זה ולחשוב ש”הכי טוב באמצע”.

צריך לזכור שמדובר על הדבקות בבורא וקיום המצוות, שהם מקור החיות שלנו. לקרוא לאדם שכזה “קיצוני” במובן שלילי, זה בדיוק כמו לומר שאדם קיצוני מדי בשמחת החיים שלו או בחכמה. אולי גם נאמר על אדם שנושם ללא הפסקות שהוא קיצוני מדי בנשימה שלו.

אף אחד לא יקרא לרוקח “קיצוני” כאשר הוא מדקדק במידות החומרים ככל האפשר. אף אחד לא יקרא לספורטאי “קיצוני” כאשר הוא יתאמץ בכל כוחו להגיע למקום הראשון מבלי כל ויתורים. לא נחשוב שנהג אמבולנס הוא קיצוני כי הוא לא עוצר לרגע לאיזה כוס קפה. לא קיים דבר כזה “יותר מדי טוב”. אדם צריך לשאוף תמיד להגיע לכמה שיותר. כאשר יש מטרה אין שום טעם לעצור.

אדם שלא נתקע באמצע בין שני עולמות והולך בקיצוניות אל דרך היהדות, מגיע לעולם של אמונה וקדושה. אם רוצים להישאר באמצע ולהיות חצי, זה אומר שאין לנו מושג באיזו דרך ללכת ואם הדבר שאנו מאמינים בו הוא נכון או לא. אדם קיצוני הוא זה שהולך עד הסוף עם האמת. כי אם לא, זה רק מראה שהוא לא בטוח אם זו האמת או לא.

אדם שנרתע מאותה קיצוניות הוא זה שרוצה לשמור גם על קצת שקרים בחייו. הקיצוניות בחיפוש האמת והתכלית היא נפלאה וטובה. ברגע שצצים מגזרים חדשים שקובעים לעצמם מה לעשות, זו כבר לא קיצוניות, זו טיפשות.

אדם שחי מתוך שאיפה להיות חצי מאמין נמצא בסוג של צביעות וסתירה פנימית, שהרי הוא לשנייה אחת מאמין בבורא ובתורתו ובשנייה שלאחריה פתאום יכול לכפור בכל. יש כאלו שמאמינים למשל שאסור להדליק אש בשבת, אבל לדעתם להדליק את האור או לנסוע ברכב זה מותר. הוא סותר את עצמו.

מי שבאמת יחשוב על הדברים יבין שאם אנו רוצים לצום ביום הכיפורים מתוך אמונה בבורא שציווה אותנו על כך, אז באותה מידה אנו צריכים לרצות לקיים את שאר המצוות שהוא ציווה אותנו מתוך אותה אמונה בדיוק. היתכן שליום אחד בשנה אנחנו יהודים מלאי אמונה ובשאר השנה לא אכפת לנו מהיהדות?

אלא שבדרך כלל אנחנו לא חושבים לעומק וממשיכים לעשות את מה שהתרגלנו מבלי לשאול את עצמנו שאלות יסודיות כמו “למה?”. אם אנחנו רוצים להתחזק רק שהיצר גובר ולא מאפשר לנו, אז זה מובן ונתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור לנו להתקרב אליו. אך אם אנחנו נוהגים כך מתוך בחירה ונוחות, מתוך אמונה שיהודי לא מוכרח לקיים את כל המצוות אלא רק את מה שבא לו, אז כאן באמת ישנה בעיה חמורה ואנו משקרים לעצמנו.

אנחנו נמצאים בחודש הרחמים והסליחות שסוגר את השנה. ראוי לכל אדם לעשות עם עצמו חשבון נפש בימים האלו, לבדוק אם התקדמנו מספיק מהשנה שעברה, אם השגנו את המטרות שהצבנו לעצמנו, ללמוד את הלקחים לשנה הבאה עלינו לטובה וכו’. ישנו כלל ידוע שהכול הולך אחר החיתום, ולכן גם אם מצאנו שלא היינו בסדר, עדיין יש לנו הזדמנות לתקן את הטעויות שעשינו במהלך השנה. בימים האלו נהוג לקבל על עצמנו קבלות טובות לימים האלו או לשנה הבאה, לצבור זכויות לקראת יום הדין (ראש השנה) ולהתחיל את השנה החדשה ברגל ימין.

צריך לזכור שהיצר הרע אורב לנו כאן ומנסה שוב להטיף לנו מוסר. הוא יאמר לנו שאנחנו צריכים להשתנות ולכן אנו צריכים לקבל על עצמנו קבלות טובות. לא רק קבלה קטנה, אלא דברים רציניים. הוא שוב יזכיר לנו את ה”צביעות” שלנו ויאמר שאין שום טעם לקבל על עצמנו מצווה קטנה בזמן שאנחנו עושים כל כך הרבה עבירות. הוא אומר לנו את זה כי הוא יודע שאם נקבל קבלה גדולה, אז לא נצליח לעמוד בה וכך נזרוק את הכל ונישאר בלי כלום.

אנחנו מוכרחים להיות חזקים מולו ולזכור שאין מצוות קטנות, אלא כל מצווה מרעישה עולמות ובוקעת רקיעים, אפילו שהיא נראית קטנה. לא צריך לקבל קבלות גדולות, אלא דברים קטנים שאנו יודעים שנוכל לעמוד בהם. אין שום קשר בין המצוות שאנו עדיין לא מקיימים לקבלה שאנו לוקחים כעת על עצמנו וזו לא צביעות כלל. אנחנו מתקדמים לאט לאט ולוקחים על עצמנו כל פעם קצת. כל התקדמות קטנה שלנו היא חשובה מאוד ואם נהיה מספיק עקשנים ונתמיד בדרך, בסופו של דבר מובטח לנו שנגיע אל המטרה.

חשוב לקבל על עצמנו קבלות קטנות. להתחזק בדברים קטנים שנדע שנצליח לעמוד בהם. מי שלא לומד תורה למשל, יכול להתחיל עם איזה שיעור פעם בשבוע, או לקרוא שתי הלכות בכל יום. לא כדאי לקחת יותר מזה, כי אז אנו עלולים לאבד את הכל. יום אחד נרגיש שזה קשה לנו ונזרוק את הקבלה שלקחנו על עצמנו מתוך ייאוש. כדאי לקחת משהו קטן, אבל לעשות אותו במסירות נפש.

לאחר זמן מה זה כבר יהפוך לחלק מאיתנו, זה יהיה בידיים שלנו, זה יהיה טבעי וייכלל בתוך סדר היום הקבוע שלנו. אז נוכל להוסיף עוד קצת ולאחר זמן נוסף עוד קצת עד שלא נאמין איך התקדמנו כל כך הרבה. אדם שלומד בכל יום מעט, לאחר זמן מסוים מגיע למצב שהוא סיים ספר שלם מבלי להרגיש.

בהתחלה אמנם נרגיש כמו עול שלקחנו על עצמנו, נצטרך להתאמץ לקיים את הקבלה ואולי אפילו נחשוב לעזוב את זה מתוך שאנו לא מרגישים תועלת והכל נעשה מתוך אילוץ וללא אהבה לדבר. אך אם נמשיך להתמיד נגלה פתאום אהבה רבה לדבר ולא נבין איך יכלנו לחיות בלי זה לפני כן.

אף אחד לא מרגיש מחובר לדבר שהוא לא רגיל לעשות, גם אם זה הדבר הכי נכון וטוב שקיים. בדיוק כמו שאף אחד לא ירצה להתחתן עם מישהי מבלי שפגש אותה לפני כן או שאף אחד לא יאהב אוכל מסוים אם הוא לא ניסה אותו, כך לא ניתן להתחבר ולאהוב את המצוות לפני שניסינו לקיים אותן. הכי קל לומר “אני לא מרגיש מחובר, אז אני לא מקיים מצוות. כשזה יבוא מהלב אז אני אקיים…” אך ברור שהדבר לא יגיע לעולם עד שאנחנו נביא את זה בעצמנו, ורק לאחר מכן נזכה להתחבר לדבר.

צריך לזכור שבסופו של דבר מה שקובע זו דרך החיים והתפיסה שלנו. כאשר אדם רחוק נמצא בהתקדמות, זה עדיף על אדם קרוב שמתרחק. למרות שכעת נראה שאותו אדם קרוב הוא צדיק והרחוק הוא רשע, אבל האמת היא שהרחוק עושה השתדלות ומתקדם ולכן זה נחשב להרבה יותר.

השם יתברך רוצה שננסה. שנרצה להתקרב אליו. שנעשה מסירות נפש ככל שנוכל. הוא לא מצפה שנהיה מושלמים. לכן אפשר לעשות רק חצי מצווה ובכל זאת לזכות לשכר שלם כאילו שהיא מושלמת לגמרי, אבל זה כאשר האמונה היא שלמה. הכל תלוי בכוונה שלנו. אם באמת אנחנו רוצים ומשתדלים, מתוך אמונה שלמה, אז בוודאי שנזכה להתעלות מעלה מעלה.

שהשם יברך אותנו להתחזק בתורה, לקיים מצוות, להישמר מעוונות, לשוב בתשובה שלמה, לזכות להיות קרובים אליו ולחוש את אורו העצום, להתענג עליו וליהנות מזיו שכינתו. שניכתב ונחתם לשנה טובה ומבורכת.

ראובן (רוני) פיזנטי

אודות כותב המאמר : ראובן (רוני) פיזנטי

אברך ויוצר שכותב מהלב עם המון אהבת ישראל. מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״.

3 תגובות על “חצי מצווה באמונה שלמה”

  1. Avatar רני הגיב:

    כס”ד
    באמת, העיקר הוא להתחייב על כל המצוות גם אם כרגע לא מעשי לקיים את כולן. העיקר הוא לכוון ולהתפלל שביום מן הימים נזכה.

  2. Avatar שרית הגיב:

    אז נשאלת אצלי השאלהף איך אני מחזקת את האמונה.
    כרגע אני נמצאת מקום שטוב לי עם מה שאני עושה: שומרת שבת,כשרות,חגים, צניעות.
    אך אני לא מאמינה שהקב”ה צריך שנקיים את כל ההלכות הקטנות.
    איך אני מחזקת את האמונה בקב”ה בצורה היותר דתית?איך אני מגיעה לאמונה שכל מצווה היא חשובה?
    תודה רבה

    • שלום שרית,
      קודם כל שמירת שבת, כשרות וצניעות זה כבר יפה מאוד ובוודאי שזה עושה רושם עצום בשמיים, וכמובן שההתקדמות צריכה להיות אטית ומתמדת ואין עניין להתקדם בבת אחת ולהישאר ללא בסיס חלק מספיק.
      הכל עניין של עבודה עצמית. צריך להתבונן ולחשוב על דברים מבלי לעשות הכל באופן אוטומטי. לא לעשות מה שהחברה הכתיבה לנו לעשות, אלא להבין מה נכון לעשות. מתוך אותה עשייה, ניתן להגיע לאמונה (כמו שאמרו חז”ל, “מתוך שלא לשמה בא לשמה”, או “אחרי המעשים נמשכים הלבבות”).
      צריך להבין שאם השם יתברך לא צריך שנקיים את “ההלכות הקטנות”, אז באותה מידה הוא גם לא צריך שנקיים את הגדולות. הסיבה היחידה שאנו מקיימים חלק כן וחלק לא, זה בגלל שלכך התרגלנו, ולא בגלל שההלכה הזו יותר גדולה מהשנייה.
      הקדוש ברוך הוא לא נתן לנו מצוות כי הוא צריך שנקיים אותן, אלא הוא נתן לנו מצוות כדי לזכות אותנו. הוא רוצה שיהיה לנו טוב והוא נתן לנו הוראות ברורות איך לנצל כל רגע בחיים לתועלת כך שיהיה לנו הכי טוב בעולם, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. אנו יכולים להרגיש אמנם שטוב לנו גם ללא קיום מצוות, אבל זוהי לא הדרך הנכונה לחיות בה. הדבר דומה למישהו שחולם חלום יפהפה וכשהוא מתעורר בבוקר למציאות, הוא מחליט שמעכשיו יישן לנצח מבלי להתעורר כדי שיוכל להמשיך לחלום את החלום הטוב שלו. זה טיפשי לחשוב כך, שהרי כולם רוצים לחיות את האמת ולא להיות שקועים בתוך חלום, ולא משנה כמה הוא יהיה טוב. לכן מי שבאמת רוצה לחיות את האמת, צריך ללכת על פי ההוראות של מי שברא את העולם כולו ואותנו. הוא מכיר אותנו יותר טוב מאיתנו ויודע מה טוב ומה לא. לכן אין הלכה “קטנה” ואת כל מה שניתן לנו על ידי בורא העולם אנו צריכים לחטוף כדי להתקדם לכיוון התכלית שלנו.
      בהצלחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  • רישום לעדכונים

  • כל תכני האתר פתוחים לכולם ללא צורך ברישום. הרישום הוא רק למי שרוצה לקבל עדכונים מהאתר מפעם לפעם.

  • איך להיות מאושרים

  • תודות לתורמים המובילים

    • אופיר שלמה סוויסה בן אסתר
    • יצחק שגיא זוזוט בן צביה סלביה
    • ברוך אדרי בן עישה
    • שמעון אלמליח בן אסתר
    • שלמה כהן בן סימי

    השם יתברך ישלח להם שפע עצום, ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם לטובה.

    למידע על בית המדרש ולתרומות לחצו כאן.

  • מחפשים את האמת – דיסק שמע

  • כניסת מנהלים