בע"ה נעשה ונצליח. היום ט׳ בכסלו ה׳תש״פ
אור נקי רוני פיזנטי

האתר אור נקי הוא איחוד אתרי יהדות ופרויקטים שונים לזיכוי הרבים, ביניהם ״ללא גזל״ ו״אמונה״. על מנת להנגיש לכל יהודי תוכן כשר, נקי ואיכותי בחינם. מסע לעומק פנימיות הנפש ולחיזוק האמונה, בשפה ברורה המתאימה לכל יהודי, בפשטות ובגובה העיניים. מוגש על ידי ראובן (רוני) פיזנטי, מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״. למידע נוסף לחצו כאן

חינוך ילדים – משמעת והצבת גבולות

ראובן (רוני) פיזנטי | כ׳ באייר ה׳תשע״ג | משפחה, זוגיות וחינוך ילדים | פרשת כי תצא

התורה מספרת לנו על בן סורר ומורה שאינו שומע בקול אביו ובקול אמו. היסוד והשורש של הקלקול שעלול להביא לילד להפוך להיות בגדר סורר ומורה הוא שאינו שומע בקול אביו ואמו. ההורים אומרים לו דברים מסוימים, והוא כפי שאומרים בשפת הרחוב “מצפצף עליהם”.

חז”ל מלמדים אותנו שמעולם לא היה בן סורר ומורה בדרגה חמורה כל כך, ורק אבשלום בנו של דוד המלך שמרד באביו התקרב לגדר הזה. ובאמת כשמסתכלים על הבנים של דוד המלך אפשר למצוא קלקולים נוספים. כמו אמנון (שעשה את מעשה אמנון ותמר) ואת אדוניה (שמרד במלכות).

כמובן שלא כל בניו הלכו בדרך כזו, שהרי יצאו ממנו גם בנים צדיקים כמו שלמה המלך שהמשיך את דרכו, וכמו כלאב שהיה מארבעה שמתו בעטיו של נחש שלא חטאו מעולם. אך יחד עם זאת צריך לנסות לבדוק מדוע יצאו קלקולים שונים משם.

על אדוניה כותב הנביא שלא עצבו אביו מימיו, ואולי הדבר יוכל ללמד גם על שאר הבנים שהלכו בדרך לא טובה. כשגדלים בבית המלוכה, בנים של המלך שיש להם הכל, הכל מותר ואין שום גבולות. כאשר גדלים בצורה כזו, עלולים להגיע למקומות לא טובים בכלל.

ומשם אפשר להסביר כיצד יתכן שהרוב הגדול של המלכים שמנויים בספר מלכים, היו רשעים. כי להיות מלך, בעל עצמה, בעל כוח, בעל עושר וכו’, זהו ניסיון קשה מאוד ולא פשוט בכלל. אנשים תמיד מדמיינים לעצמם שאם הם היו עשירים, אז היו תורמים לצדקה והופכים את העולם לטוב יותר. אבל המציאות מוכיחה שרוב מי שמתעשר, מתקלקל והופך לרשע יותר.

ומובן שתמיד ישנה בחירה, וגם מתוך המקום הזה אפשר לצמוח, ואדרבה, אם מצליחים להתגבר על הניסיונות הקשים אפשר להגיע לדרגות עצומות. כמו שלמה המלך שהיה לו שפע עצום שאין כדוגמתו, ועם זאת נשאר עבד נאמן להשם, וזכה להיות החכם באדם ועוד דברים רבים וטובים.

אבל כאשר הניסיון הוא גדול, סיכויי ההצלחה מתמעטים מאוד. ואמנם הניסיון הוא קשה לכל אדם, אבל כאשר מדובר על ילד קטן שגדל בצורה שכזו, הניסיון הוא ממש עצום. כי אותו ילד מוצף רגשות, פתוח לקבל, וכך מפתח הרגלים והסתגלות, שהוא לא מכיר דרך אחרת. וכמו שקל ללמד ילד קטן דברים שונים, ואחר כך כשגדל קשה ללמד אותו דברים שונים והפוכים, כך גם כאן.

אחת הבעיות הקשות ביותר בחינוך היום היא מתן משמעת לילדים. הרבה הורים מרגישים שזה פשוט יוצא משליטתם ושהילדים עושים מה שבא להם במקום להקשיב ולכבד את ההורים. מצד שני, ההורים גם פוחדים להכניס כללים נוקשים מדי, שהרי אף אחד לא רוצה להתאכזר לילדים שלו. אנו רוצים שהילדים יאהבו אותנו ולכן אנו משתדלים לפנק אותם ולוותר להם כך שיהיו מרוצים.

אך כאשר אנו מתבוננים בדבר בצורה אמתית, ניתן לראות שככל שאנו מפנקים אותם יותר, כך הם מעריכים פחות, מקשיבים לנו פחות ונוטים להתרחק מאיתנו. המשמעת בצורה כזו יורדת בצורה משמעותית והילדים מתחילים לזלזל בהורים שלהם. צריך להבין שהדבר הבסיסי ביותר בחינוך ילדים הוא המשמעת, שהרי אם הילדים כלל לא מקשיבים להוראותינו, אז חינוך הילדים כמעט שלא נמצא בידיים שלנו.

כדאי להבין שמשמעת והצבת גבולות זה דבר נחוץ והכרחי לילדים וכולם יכולים רק להרוויח מזה. לפעמים יש לנו חששות בתור הורים שרוצים שיהיה רק טוב לילדיהם, ולכן אנו בוחרים לוותר ולתת לילדים חופש בחירה לעשות כל מה שירצו. אנו באמת חושבים שאנו עושים טוב לילדים כשאנו נותנים להם חופש לעשות כרצונם.

הילדים אמנם לעולם לא יאמרו לנו את זה, ופעמים רבות שהם עצמם לא יודעים זאת, אבל הם שונאים את החופש ורוצים שיתנו להם גבולות ברורים. הם רוצים שההורים יחנכו אותם וידריכו אותם עם הוראות מדויקות. ילד שמסתובב ברחוב בלי מטרה הוא ילד מסכן. הוא צריך מסגרת וגבולות, דמות סמכותית שתוביל אותו, שאלו נותנים לו ביטחון.

חשוב שהורים יהיו אסרטיביים ויעמדו על העקרונות שלהם, וכך גם הילדים ירוויחו וגם אנחנו. צריך להבין שלהיות אסרטיבי בוודאי לא אומר להיות אכזרי, אלא לעמוד על הכללים הברורים שהצבנו כך שהמשפחה תתנהל בצורה נכונה וטובה.

בדור שלנו במיוחד, חינוך הילדים נעשה בצורה הרבה יותר רכה, מפנקת ומתירנית. ההורים נעשים חברים של הילדים במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב ההורים אפילו סופגים מילדיהם פקודות וציוויים שונים. ברור הדבר שלא צריך לנהוג במשטר נוקשה מדי בבית, אבל חייב להיות סדר בבית שכל אחד ידע את המקום והתפקיד שלו. לכן חשוב לדרוש מהילדים דברים שונים ולדאוג שהם אכן יבצעו אותם כדי לשמור על היחס התקין של הורים וילדים.

על פי התורה הקדושה הילדים חייבים בכיבוד ההורים. ברור שבבית שבו החינוך מנוהל בצורה תקינה ההורים הם אלו שקובעים על הילדים ולא להפך. כאשר ההורים הופכים לחברים של הילדים, נותנים להם חופשיות יתרה ומאפשרים להם לדרוך עליהם, אז הכבוד להורים מתפוגג והילדים הופכים להיות כמו חיות פרא שאין עליהם שליטה.

אחת הסיבות העיקריות להנהגה הזו אצל הורים רבים היא המחשבה שהילדים קטנים מדי. כאשר נולד ילד, אז אנו חושבים שהוא לא מבין כלום בגיל קטן ולכן אין טעם לחנך אותו. בנוסף אנחנו חושבים כל היום כמה הם חמודים או כמה שאנחנו צריכים להוכיח לעצמנו שאנחנו אוהבים אותם ואז אנחנו מצמידים אותם אלינו ונותנים להם כל מה שהם רוצים.

כאשר הילד גדל, הוא עושה זאת בהדרגה, ואז קשה מאוד לצאת משגרת החינוך אליה התרגלנו. כך אנו ממשיכים לחשוב שהילד קטן, גם כשהוא כבר גדול. אז הילד נשאר עם ההורים במיטה עד לגיל שנתיים, ממשיכים לרחוץ ולהלביש אותו עד לגיל תשע ונותנים לו את המטלה הראשונה בערך בבר מצווה, וגם כאן זה רק אם הוא מסכים לקבל את אותה מטלה מבלי לצעוק עלינו.

האמת היא שהילד מבין הרבה יותר ממה שאנחנו מתארים לעצמנו כבר מהרגע שהוא נולד. הרי כבר מהרגע הראשון הוא מתחיל להתפתח, ללמוד ולחקור את הסביבה.

הוא משתמש בניסוי וטעיה כדי ללמוד דברים. הוא מפתח מגיל אפס הרגלי אכילה, אם זה מבקבוק או מהנקה, אם הצליח לינוק בצורה מסוימת אז הוא מתרגל לצורה הזו ואם לא אז הוא מנסה שיטות אחרות ולומד. לאחר מכן הוא מנסה לגעת בדברים, להכניס לפה, לזרוק אותם, ועל פי המסרים שהוא קולט בחושים ותגובות ההורים הוא לומד להכיר את העולם ומשתנה בהתאם. יוצא שהילד מתחנך ולומד כבר מגיל אפס.

כעת נסיק מסקנות ונבין שאם הילד מפתח הרגלים ומבין דברים מתוך תגובות הסביבה, כך הוא יוכל לקבל מסרים מההורים ולקבל חינוך גם בגיל קטן מאוד. ילד שהולך ונתקל בקיר מבין שיש מולו קיר שאי אפשר לעבור. מאותו רגע הוא לא ינסה להמשיך לעבור דרכו והוא גם לא יהיה עצוב או יבכה בגלל זה, זו לא תהיה חוויה קשה בשבילו, אלא שהוא פשוט יבין שזוהי המציאות.

כך גם בחינוך. כאשר ההורים מתנהגים כמו קיר בעניינים מסוימים, אז הילדים מבינים שאלו קוים אדומים שאי אפשר לעבור ולא יעזור להמשיך לנסות. אם התינוק מבין שההורים עקשנים והוא מוכרח לישון במיטה שלו למשל, אז הוא יקבל את זה באהבה. אבל אם הוא יראה שמדי פעם אפשר לכופף את הכללים ולישון עם ההורים, אז שווה לו לבכות ולצרוח בשביל לקבל את זה.

לא פעם ילדים צורחים ובוכים ואז לבסוף להורים כבר אין כוח להתמודד והם נותנים להם את רצונם. צריך לדעת שאילו היו נותנים להם את רצונם כבר מההתחלה מתוך החלטה מחושבת, אז בוודאי שזה בסדר גמור. אבל לאחר שכבר עברו את כל מה שעברו, כעת אם יתנו לילד את רצונו הוא יבין שהוא חזק יותר מהוריו. הוא יבין שהבכי והצרחות הם הפתרון להשיג את רצונו. הוא יבין שזוהי נקודת החולשה של הוריו ששם הוא שובר אותם. לאחר מכן אין להתפלא אם הילד יצרח ויבכה בכל מצב בו הוא מנסה להשיג דבר מסוים.

ילדים בוחנים גבולות כבר מרגע שהם נולדים. כאשר הם מרגישים בגבול ברור, אז הם מבינים שאין להם טעם להתעקש. אבל כאשר הם רואים שאפשר לכופף את הגבול, אז הם יתאמצו כדי לעשות זאת. וכך בכל פעם יבחנו גבולות מחדש וינסו להרחיב את מרחב החופשיות שלהם.

איך להציב גבולות לילד

אנו קוראים בשיר השירים על האחות הקטנה (פרק ח’, פסוק ט’), שאם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. אז צריך לשאול מה בעצם ההבדל בין חומה לבין דלת?

חומה אי אפשר להזיז ולא ניתן לעבור דרכה. בשביל לעבור דרך דלת לעומת זאת, רק צריך למצוא את המפתח הנכון. יש לנו כאן כלל עצום: כאשר אנו קובעים כללים מסוימים לבית, אם נהיה כמו חומה ולא ניתן לאף אחד לעקוף את הכללים, נוכל להצליח בחינוך הילדים. אך אם מדי פעם נפתח ונסגור את הדלת, כך שיום אחד נציית לכללים וביום השני נוותר עליהם, לא נוכל להגיע לשום השגה בחינוך.

פעמים רבות ילדים בוכים כי הם רוצים להיכנס או לצאת למקום כלשהו. הילדים ניגשים לדלת ומתחילים לבכות עד שיפתחו להם. וצריך לשאול, מדוע לא ראינו אף פעם ילדים שצורחים כי הם רוצים לעבור דרך הקיר?

אלא שלפי מה שלמדנו הדבר פשוט: הקיר נתפס אצל הילד בתור דבר שלא ניתן להזיז ולא ניתן לעבור דרכו בשום אופן. הילד מבין שזה לא משנה אם הוא יצרח עד השמיים, זה לא יעזור לו. הוא מבין שאי אפשר לעבור דרך קיר. אבל בדלת הדבר שונה, אם הדלת כבר נפתחה פעם, אז זה רק עניין של מספיק כוח רצון עד שהיא תיפתח שוב.

יוצא שבעוד שההורים רוצים להטיב לילד ולכן מפנקים אותו ונכנעים לרצונותיו, בעוד שההורים רוצים לשמח את הילד ולגרום לו להפסיק לבכות, מה שבאמת קורה הוא ההפך הגמור. שכל כניעה מביאה אותו לבכות ולהתעצב יותר מדברים בהמשך. שאם הילד מבין שיש פה קיר, אז הוא לא בוכה ולא עצוב. הוא מקבל באהבה. אבל אם הוא מבין שיש פה דלת שלא פותחים לו, אז הוא יבכה, יתעצב ואולי אפילו יחשוב שהוריו שונאים אותו שלא רוצים לפתוח לו. כי אם הוא קיבל את רצונו פעם אחת, מדוע שלא יקבל אותו שוב ושוב?

לפעמים אנחנו מגיעים למצבים לא נעימים בהם הילד פתאום משתטח וצורח באמצע הסופרמרקט בגלל ממתק שהוא רוצה ואנחנו נותנים לו את הממתק רק שישתוק. כדי להציב גבולות אמתיים, אסור לנו לתת לו את אותו הממתק אפילו אם מראש התכנון היה לקנות לו אותו.

ברגע שילד בוכה, צורח, מרים ידיים או עושה כל דבר אחר שלא טוב לחינוך שלו, אסור לתת לו פרס. מה שהילד מבין זה שבכל פעם שהוא ירצה משהו מאוד, הוא פשוט צריך להשתטח ולצרוח עד שההורים ייכנעו. ברגע שההורים נכנעים, הם נותנים לו פתח לזלזול במשמעת גם לפעם הבאה.

ההורים צריכים להיות קיר שלא נותן שום פתח לזלזול. אם הם יאמרו לעצמם ששווה להם לקנות לו את הממתק רק הפעם כדי שלא יעשה בושות במקום ציבורי, הם פותחים לאותו ילד את הדלת, וכעת בכל פעם שהוא ירצה משהו הוא יזכור שהוא רק צריך להתאמץ מספיק (בצרחות ובבכי) כדי למצוא את המפתח הנכון של הדלת. הם לא מבינים שבשביל פעם אחת שהם לא רוצים להרגיש בושות, הם גורמים לכך שהילד יעשה להם בושות עוד עשרות פעמים.

אם אותם הורים היו נוהגים כמו חומה. הילד היה מהר מאוד מבין שהצרחות לא יעזרו לו. היה אפשר גם להעניש אותו על מה שעשה, שזלזל בכבוד ההורים שלא הקשיב להם וניסה לבייש אותם וכו’. וכך אותו ילד מבין שאותו מעשה לא עוזר לו, ולהפך, הוא מפסיד ממנו. אז לא יהיה לו טעם לחזור ולעשות אותו שוב.

הילדים לא סובלים ממשמעת

בכל זאת הורים רבים חושבים שהם עושים עוול לילד. הם לא רוצים לנהוג במשטר קשה בבית ומעדיפים לתת לילדים לגדול בכיף. אז בוודאי שאין עניין לנהוג במשטר קשה ואסור בתכלית האיסור לגרום צער או סבל לילד שלא לצורך ובטח שלא להתנהג באלימות מכל סוג שהיא. אבל משמעת אמתית כלל לא מגיעה למקומות האלו. כי כשיש משמעת, אז אין צורך להתנהג בצורה שתגרום סבל לילד, אלא בדיוק להפך.

צריך לדעת שילד שמקבל משמעת מהוריו הוא ילד חזק יותר. המשמעת נותנת לו משענת חזקה לסמוך עליה וכך הוא מתמלא בביטחון. בשעת צרה כולנו רוצים לחפש מחסה חזק, חומה או קיר שיגנו עלינו. ליד הדלת אנו לא תמיד מרגישים בטוחים. כך גם הילדים, אם הם מבינים שהוריהם מתנהגים כמו דלת שאפילו ילד קטן יכול לסובב על הציר, הם מרגישים לא מוגנים מספיק.

אך אם הילדים מסתכלים על ההורים כדמויות חשובות וחזקות שלא ניתן לכופף, כמו קיר בטון חזק ששום דבר לא מזיז מהמקום, אז הם מרגישים ביטחון. כי אם הוריהם כל כך חזקים, והם אוהבים ומגנים עליהם, אז בוודאי שאף אחד לא יוכל להזיק להם.

הפינוק מצטייר אצלנו כדבר טוב שמייצג אהבה לילדים. אך האמת היא שברגע שאנו מרגילים את הילד לפינוק, אנו מחלישים אותו. בצורה כזו הוא לא מצליח להתמודד אפילו עם דברים פשוטים. הרי ברור הדבר שהוא ייתקל בקשיים שונים פה ושם. אם הוא למד להסתדר ולהיות עצמאי, הוא יתמודד בצורה טובה. אבל אם הוא התרגל לפינוק, אז יהיה לו קשה מאוד. אנו חושבים שפינוק זה סוג של הבעת אהבה, ובאמת צריך את זה במידה מסוימת, אבל זה גם עלול להיות הרסני.

ואפשר לראות את זה בצורה מוחשית כבר בהתנהגות בבית. הילד עושה עוד ועוד שטויות ואנחנו מצדנו מבליגים ומניחים לו לעשות כרצונו. עושים מטלות במקומו ונותנים לו חיי נוחות. עד שבסוף זה כבר עובר כל גבול. אבל כאשר הוא כבר רגיל לפינוק ואנו נאלצים להפסיק אותו, הוא מקבל תחושה לא טובה מאיתנו מכיוון שאינו רגיל לכך.

פתאום כל מילה קטנה שנאמר יכולה להעליב אותו. פתאום אפילו אם נחרוג רק מעט ממנהגנו המפנק, ואפילו שעדיין נפנק הרבה יותר מאחרים, מכל מקום הילד עלול לחוש ששונאים אותו. כי הוא רגיל לפינוק וכעת קיבל קצת פחות ממנו. במקום שזה יקרב אותנו, זה רק מרחיק. ואפשר לראות שפעמים רבות דווקא אותם ילדים שגדלו בפינוק יתר, התרחקו מהוריהם וגדלו לזלזל בהם. כי ההורים חינכו את הילד שהוא המלך והם הסמרטוטים שלו, אז באמת כך הוא למד להתנהג גם בתור אדם מבוגר.

בצורה מעשית, אם למשל ההורים מניחים לילד לפזר את הצעצועים שלו בכל הסלון מבלי שיאמרו לו שום דבר, וכך עובר לו יום ועוד יום והילד מרגיש כאילו שהסלון הוא הבית הטבעי של הצעצועים שלו. כעת אם יגיעו אורחים חשובים וההורים יבקשו מהילד לאסוף את הצעצועים, הוא עלול ממש להיפגע מכך, שהרי עד עכשיו נתנו לו לפזר כמה שהוא רוצה, אז מה פתאום שכעת הוא יצטרך לאסוף?

הילד לא מבין שאורחים שמגיעים זה דבר חשוב להורים. הוא לא מבין שהבית צריך להיות מסודר. העולם שלו שונה משלנו, מה שהוא מבין זה הגבולות שאנו נותנים לו. הוא מבין שעד עכשיו זה היה בסדר גמור, וכאילו שעכשיו ההורים הפכו לאכזרים והם לא מרשים לו.

אף אחד לא מגיב טוב להרעת תנאים. גם אנחנו לא היינו מגיבים לזה טוב אם היו מורידים לנו מהמשכורת למשל. השמחה של האדם נמדדת באופן יחסי ולא מוחלט. אדם יהיה מאוד שמח אם יקבל משכורת של חמשת אלפים ש”ח במקום ארבעת אלפים שהיה רגיל לקבל קודם לכן. לעומתו אדם שהתרגל לעשרים אלף ש”ח בכל חודש וכעת יקצצו לו מעט יתרעם על כך ויהיה ממורמר. יוצא שהאדם השני מקבל קרוב לעשרים אלף והוא עצוב וכועס, בעוד שהראשון מקבל חמש אלף והוא שמח ומאושר מכך. כי הכל הולך ביחס למה שהיו רגילים אליו.

לכן צריך להשתדל להרגיל את הילדים לחיות בשמחה ממה שיש, להתרגל לומר תודה על דברים. אם פתאום מביאים להם סוכריה טעימה לשבת, הם יעריכו את זה מאוד ויהיו שמחים. הם ירצו להתנהג יפה ולהיות במיטבם כדי לזכות לקבל את הסוכרייה. אבל אם הם התרגלו לאכול סוכריות כאלו בלי סוף, אז הם ירגישו שחייבים להם. לא רק שלא יאמרו תודה על הסוכריות, אלא גם יכעסו אם לא נביא להם בפעם הבאה.

מכל זה נוכל להבין שאנו צריכים להרגיל את הילדים לגבולות, ואז מידי פעם נוכל לשמח אותם בדברים קטנים שיגרמו להם אהבה ושמחה. כך הם יעריכו וישמחו מהדברים. הפינוק לעומת זאת, יביא לכך שזה עובר את הגבול ואז צריך לצעוק ולכעוס, וכל הבית מתמלא בכעס ורגשות ממורמרים האחד על השני. אי אפשר להגיד לילד שהכול מותר ואז פתאום לאסור משהו כי זה לא מסתדר לנו. צריך לתת גבולות ברורים מההתחלה בצורה חברית וטובה. להיות אסרטיביים ואוהבים, לתת גבולות ומשמעת ולהעביר את המסר שזה הכל לטובת הילד.

את כל זה אפשר ללמוד מהתורה הקדושה. שעלינו לאהוב את השם יתברך, אך עם זאת עלינו לשלב יראת שמיים עם זה. אהבה ויראה מוכרחים ללכת ביחד וללא זה אין שלמות לעבודת השם שלנו. רק בשילוב שניהם אפשר להשיג את השלמות.

אם ניתן משמעת לילדינו הם בוודאי לא יסבלו מכך, אלא להפך, הם ילמדו להעריך את הדברים הקטנים ולשמוח שיש להם הורים חזקים כל כך שאוהבים אותם ועוזרים להם. תארו לכם שאישיות נכבדת, עצמתית וחזקה, כמו שר חשוב בממשלה, מחייך אליכם ואומר לכם שהוא רוצה לעזור לכם. הדבר יגרום לכם לשמחה עצומה. אך אם אדם שיכור ובזוי שמסתובב ברחוב יאמר לכם את אותו הדבר, זה לא ישמח אתכם כלל וכנראה שגם תרצו לברוח משם.

ברגע שהאדם הוא חזק ובעל כוח, אנו שמחים ממחוות קטנות שהוא עושה עמנו. דווקא המשמעת והיראה לאותו אדם נותנת לו את הכוח להשפיע ולהעניק ובכך לשמח אחרים. גם הילדים כך ולכן הם מאוד יעריכו הורה שעומד בדיבורו, מציב גבולות, מראה כוח ועצמה ואז למרות הכל מתנהג איתם ברכות ואהבה. המשמעת תביא לתחושת ביטחון ואהבה.

יוצא שכאשר אנו מפגינים חוזק ועצמה, הילדים יכולים לבטוח בנו. כאשר אנו נותנים גבולות ברורים וסדר, אז הילדים יודעים שאי אפשר לכופף אותנו. הם לומדים להאמין בנו ולסמוך עלינו בעת הצורך. ילד שנותנים לו לעשות מה שהוא רוצה הופך להיות ילד אומלל שפוחד מהצל של עצמו. אין לו על מי לסמוך. הוא יודע שהוא עצמו יכול לכופף את ההורים שלו, אז איך הם יוכלו לשמור עליו ולעזור לו? הוא יודע שהם אומרים מילה והוא יכול לשכנע אותם לעשות את ההפך ממנה, אז איך הוא יוכל לסמוך על המילה שלהם ולהישען עליהם? מה שוות ההבטחות שלהם?

להפוך קווים אדומים לקיר

הבעיה תמיד מתחילה כשיש פרצה כלשהי. אם אין קוים אדומים, לא מתעקשים עם הילדים והמסרים מגיעים בתור המלצה בלבד, אז ילדים שבוחנים גבולות בוודאי יוכלו לכופף חוקים ולעשות מה שבא להם. זה בדיוק ההפך מחינוך. כדי לחנך אנחנו מוכרחים לקבוע גבולות ולעמוד על העקרונות שלנו מול הילדים.

אצל החרדים למשל, כל ילד קטן יודע שאם הסוכרייה לא בכשרות טובה, אז אין לו סיכוי לאכול אותה. זה כמו קיר שאי אפשר לעבור ואפילו לא מנסים. לא משנה כמה היא תהיה מפתה ומגרה, כמה שהיא צבעונית וטעימה, כל ילד מבין שאין לו שום סיכוי והוא משלים עם זה בצורה יפה ובוגרת. הוא לא עצוב מזה אפילו, כי הוא פשוט מבין שזוהי המציאות. אבל הילד לא מגיע לזה מעצמו, הוא קיבל את זה מהוריו שהחדירו לו את זה בצורה חד משמעית וברורה. מוקצה בשבת? כל תינוק חרדי מבין שאסור! אבל לא צריך לעצור כאן. בצורה כזו צריך להחדיר את כל הכללים החשובים.

לכל הורה יש את הדברים החשובים לו שעליהם הוא מקפיד. אלא שלא תמיד הדברים האלו הם הנכונים והראויים. רוב ההורים למשל לא ייתנו לילדיהם לקרוע שטר של כסף, כי מבחינתם זה קו אדום. אבל כשהילד מזלזל, מציק לאחרים או עושה דברים לא ראויים אחרים, אז מתנצלים, מסבירים שהוא קטן מדי, שהוא עקשן מדי או שלפעמים אפילו סתם צוחקים בצורה טיפשית וחושבים שזה חמוד. לא עושים מזה סיפור, כי הוא בסך הכל ילד קטן. אבל אם זה באמת כך, אז למה כשהוא רצה לקרוע את שטר הכסף לא הגבנו כך ומיד עצרנו אותו וחטפנו את השטר מידו?

יוצא שאנו מלמדים את הילדים ששטר של עשרים שקל שווה יותר מערכים ומוסר. שהחומריות חשובה יותר מזלזול באחרים. עלינו לעשות עבודה עם עצמנו ולסדר את סדר העדיפויות שלנו כך שנוכל ללמד את ילדנו את הערכים שבאמת חשובים. כל ערך שנרצה נוכל להעביר לילד. אין דבר כזה קטן מדי או לא מבין. כשאנחנו באמת רוצים אנו יודעים להעביר את המסר. אלא שכשאין לנו מספיק רצון להתאמץ, אז אנו נותנים תירוצים שהוא קטן מדי או שאנו לא רוצים להיות קשוחים אתו.

ברגע שההורים לא מתנהלים כמו קיר, אז הילד מבין שאפשר לכופף חוקים. אם ההורים למשל החליטו שלא כדאי לקנות לילד צעצוע יקר באלפיים שקל, אז הם יסבירו את זה יפה לילד, אבל אז הוא ישתטח על הרצפה בחנות ויצרח לשמיים. רק מתוך הבושה ההורים יבדקו שנית את מצב חשבון הבנק כדי לראות אם אולי בכל זאת יוכלו לקנות.

לאחר שהם יסבירו לילד שאין אפשרות כי אין להם מספיק כסף לזה בחשבון הבנק, אז הילד בשיתוף המוכר בחנות מיד יקפצו ויציעו לחלק את העסקה לעשרים וארבעה תשלומים של פחות ממאה שקל לחודש. ואז בסופו של דבר, בלי לשים לב, ההורים יסיימו את היום שלהם עם שיעבוד למשך שנתיים בשביל צעצוע טיפשי לילד שהוא ישתמש בו פעם או פעמיים ולא יסתכל עליו יותר.

ומה שאפילו יותר גרוע כאן, זה שהם יסיימו את היום עם כשל חינוכי בו הילד מבין שהוא יכול עם קצת מניפולציות להשיג מהוריו כל מה שהוא רוצה. צריך להבין שאין כל רע בקניית צעצועים לילדים. אם החלטנו שזה מה שטוב לילדים אז מצוין. הבעיה היא שהשיקולים שלנו הם אלו שצריכים לקבוע ולא השיקולים המוטעים של הילד. אם החלטנו שזה לא טוב מכל סיבה שהיא, אז לא הילד הוא זה שצריך לשנות את ההחלטה שלנו. כך גם לא המוכר בחנות ובטח שלא עם בכי וצעקות.

עקשנות

חשוב לדרוש מהילדים דברים שונים כבר מגיל צעיר. ברור שאין הכוונה להיות חסרי רגש שעושים מה שנוח לנו תוך התעלמות מרצונות הילדים. אם נדרוש יותר מדי בלי הפסקה ונתעקש על כל שטות, זו אכזריות נוראה ולא פלא אם הילדים יגדלו לשנוא אותנו חס ושלום. עלינו לחשוב קודם כל על טובת הילדים. אלא שברור שישנם דברים טובים לילדים שהילדים עצמם לא מבינים שהם טובים. להורים יש שיקולים שהילדים לא חושבים עליהם בכלל ולכן ההורים צריכים לקבל את ההחלטות גם אם הילד רוצה אחרת.

ילד למשל יעדיף לשחק מאשר ללכת ללמוד, אז מובן שעלינו להתעקש שילך ללימודים בלי לוותר. חשוב להתעקש על דברים שיועילו לילד ולחינוך שלו, ולא סתם על דברים שנוחים לנו. אם נהפוך את הילדים למשרתים האישיים שלנו, זה כבר יוצא מגדר חינוך והופך להתעללות אגואיסטית. אך יחד עם זאת, כן צריך לדרוש דברים שונים מהילדים, שילמדו שהם חלק מסביבה מתפקדת.

צריך לתת לילדים תפקידים ומטלות. דברים שכל אחד יהיה אחראי עליהם. מתוך כך הילדים גדלים לעצמאות וחופש. דווקא ככל שניתן לילד חופש, כך הוא יהיה כבול יותר ומשועבד לסביבה. הוא ירגיש צורך באישור הסביבה בכל צעד שהוא עושה ולא יוכל להסתדר בלי הפינוק שאליו התרגל. כאשר מגבילים את הילד, נותנים לו מטלות שונות ודורשים ממנו מה שצריך, אז הוא גדל להיות חופשי ומסתדר בכל מקום.

כל זה כמובן בגבול היכולות של הילד מבלי להעמיס עליו יותר מדי. אם לילד יש תפקיד מוגדר, למשל ילד אחד אחראי לזרוק את הזבל וילד אחר אחראי לערוך את השולחן לפני הארוחה, אז מעבר לאחריות שהילד לומד לקבל על עצמו, הוא גם לומד לאהוב ולהעריך דברים ובעיקר לומד לאהוב את הוריו. הוא עסוק בנתינה לבית ולמשפחה מה שמביא לסיפוק ולרגשות אהדה כלפיהם. הוא משקיע בהוריו ומתאמץ לעשות את ציוויים, הוא מכבד את הרצון שלהם ומכבד אותם, כל זה מחזק את הקשר והאהבה. הוא לומד להתמסר לבית וכך מתחבר ואוהב יותר.

ילד שמבצע משימות שאותן הטילו עליו הוריו משקיע בהוריו. מתוך כך הוריו נמצאים במחשבה שלו במשך היום והוא מתייחס אליהם יותר בכבוד. הדבר דומה להשקעה של ההורים בילדים שמביאה אותנו לאהוב אותם הרבה מעבר לאהבה רגילה. אהבה של אבא שנמצא כל היום בעבודה ורואה את בנו בסופי שבוע אינה דומה לאהבה של אבא שמהבוקר עד הערב דואג לבנו ומשקיע בו.

כך גם האהבה של בן שמסתובב כל היום ברחוב, משחק ועושה כל מה שהוא רוצה בלי שאף אחד יתערב לו, אינה דומה לאהבה של בן שמבצע תפקידים מסודרים בבית כדי לרצות את הוריו. על זה מבוססת התורה הקדושה, על המצוות שמצוותות אותנו (הופכות אותנו לצוות עם השם) ומקרבות לקדוש ברוך הוא. אנחנו מקיימים את המצוות של אבינו שבשמיים ומתוך כך מגיעים לאהבה.

לא לרדת לרמה של הילדים

ילדים אוהבים לבחון גבולות ולראות מתי ההורים נשברים. חשוב שההורים יזהו את זה כאשר הדבר מתרחש וימנעו את זה כבר מההתחלה. הדבר הנכון ביותר הוא לקבוע את הכלל החשוב של כיבוד הורים כדבר יסודי. כיבוד אב ואם זוהי מצווה גדולה, אך מעבר לכך זהו בסיס חינוכי שבעזרתו אפשר לבנות את הבית.

צריך להראות לילד הרבה אהבה, אך אסור להראות לו שאנו חברים שלו. אם הילד מבין שאנו חברים שלו, הוא מבין שהוא שווה לנו. מכאן שהוא יכול גם לזלזל בנו לפעמים, יכול להיות ברוגז איתנו, יכול לבחור אם להקשיב לנו או לא וכו’. הילד צריך להבין שישנם יחסי אהבה, אך זה בוודאי לא יחסים חבריים. ילד מוכרח לכבד את אבא ואימא ולהרגיש יראה אליהם.

לילדים יש נטייה לנסות לגרור את ההורים לרמה שלהם. אסור לנו להיות “ברוגז” עם הילדים, לעשות להם דווקא, לשחק משחקי כבוד וכו’. כל זה אולי מצטייר אצלנו באותו רגע כמשהו שמלמד אותם לקח, אך הדבר מצטייר במציאות כאיבוד היחסים התקינים בין הורים לילדים. אם אנחנו “ברוגז” עם הילד, זה אומר שאנחנו והוא באותה רמה ואז איבדנו את השליטה כהורים. הפכנו להיות כמו ילדים קטנים וקטנוניים.

אין דבר כזה לא לדבר עם הילד או להתעלם ממנו. תפקיד ההורה הוא לחנך, ולכן אם הילד מתנהג לא כשורה, הוא צריך להבין שהוא היה לא בסדר וללמוד את הלקח. להיות ברוגז או לעשות דווקא זה סוג של משחק, זה כמו שהילד צוחק מאיתנו. הדרך הנכונה להעביר את המסר היא דרך היראה של הילד. ברגע שההורה הוא כמו קיר שאי אפשר להזיז, הילד יקשיב לכל מה שההורה יוציא מפיו וכך ילמד את הלקח.

בלי איומים

גם צעקות ואיומים מבטאים חולשה של ההורים. אמנם לפעמים יש צורך להגביר קצת את הקול כדי להראות עצמה ורצינות, אך בית שההורים צועקים בו כל הזמן על הילדים מאבד מערכו. אדם צועק כשקשה לו להתמודד, כשיש דבר גדול מדי שהוא לא מצליח לנצח, כשהוא נמצא בצרה וכו’. אף אחד לא צועק כשהכול רגוע ונמצא בשליטה. הדבר מראה על חולשה של ההורה שלא מצליח להתמודד עם ילדיו ולכן צריך לצעוק עליהם כל הזמן.

לפעמים הדבר מוגזם ואז הילדים אפילו מחייכים ומצחקקים מהצרחות של ההורים. במקרים כאלו הילדים מרגישים תחושת ניצחון שהצליחו להרגיז את ההורים, ההורים כועסים, מתעצבנים, הופכים אדומים וצועקים והילדים צוחקים עליהם בלבם. הם הצליחו לנצח את ההורים.

אסור גם לאיים על הילדים, שהרי מלבד הצער, הפחד, איבוד הביטחון ועגמת הנפש שעלולה להיות לילד מהחשש של העומד לקרות בעקבות האיום, גם האיום עצמו מראה על חולשה בכך שההורים לא יכולים להתמודד עם הילד ולכן מאיימים עליו. בנוסף, המציאות מוכיחה שאנו כמעט אף פעם לא מוציאים לפועל את האיומים שלנו, ואז שוב הילד יכול להרגיש תחושת ניצחון על הוריו, שהרי המשיך בשלו למרות שאיימו עליו ובסוף לא עשו לו כלום. הוא מבין שהאיומים של ההורים לא ממשיים ואפשר לכופף בקלות את הכללים בבית.

כאשר אומרים לילד “אם לא תעשה כך וכך, נעשה לך כך וכך”, אז משיגים פעולה הפוכה לגמרי. מתוך שאמרנו “אם לא תעשה כך”, הילד מבין שיש לו אפשרות לא לעשות. מתוך שאמרנו “נעשה לך כך”, אז או שהילד יעשה מה שאמרנו מתוך פחד ואז יוצא שהכנסנו פחדים לילד שמחלחלים פנימה ועושים נזקים נפשיים, ובכל אופן זה רחוק מחינוך, שהוא לא למד מכך כיצד להתנהג. או שאם הילד אמיץ (או שהוא כבר לא קונה את האיומים שלנו) אז הוא יגיד לנו בחוצפה שנעשה לו מה שאנחנו רוצים והוא לא מפחד מאיתנו. בכל מקרה איבדנו את מה שרצינו להשיג. המטרה שלנו היא להשיג שיתוף פעולה עם הילדים מתוך אהבה והבנה הדדית, לא חס ושלום להכניס פחדים ולהיכנס למלחמות מיותרות.

מחנכים אמתיים לא זקוקים לצעקות, איומים או שאר חומרי עזר. בדרך כלל מספיק קשר עין עם הילד כדי שהוא יבין את הרמז ויפסיק להתנהג בצורה לא טובה. הרי כל ילד מטבעו מכבד ומעריך את הוריו ורוצה לעשות רצונם. אם הילד לא הבין, אפשר לומר ברוגע ובנעימות, אך עם זאת בטון סמכותי ובטוח את ההוראה שאנו רוצים לתת לו.

אנו לא ניתן לילד אפשרויות בחירה, “אם תתנהג יפה אז… ואם לא אז…”, אלא נגדיר לו במדויק את ההוראה שאנו רוצים שהוא יעשה וזהו. לא לעשות כדי לקבל סוכריה, ולא לפחד מלקבל עונש, אלא זאת האפשרות היחידה. להבהיר לו שהוא הולך לעשות את מה שאנו רוצים.

למשל, אם אנו רוצים שהילד יאסוף את הצעצועים, אז נימנע מלומר לו “אם לא תאסוף לא תקבל ארטיק”, ובמקום זה נאמר “תאסוף את הצעצועים מיד” בטון סמכותי המשדר אסרטיביות וביטחון ועם זאת רגוע ושליו. לא משנה מה קורה, אסור לנו להתרגז ולהתעצבן, אלא להיות בשליטה מלאה במצב.

כעת יקרה אחד משני הציורים הבאים: או שהילד יקשיב לנו ויבצע את ההוראה (זה בוודאי מה שיקרה אחרי שהילד יתרגל למצב החדש בבית) או שהילד יבחן את הגבולות ולא יבצע את ההוראה. בכל מקרה אנו מוכרחים להגיב כדי להראות לו שהדברים אינם מובנים מאליהם. להורים יש נטייה להתעלם ולהמשיך הלאה כרגיל, אבל הילד לא מקבל שום תגובה וחיזוק בקשר למעשה שעשה, הוא לא יודע אם זה טוב או לא, ובאיזו מידה.

אם הוא ביצע את ההוראה, ניתן לו פרס קטן כלשהו, בנוסף ניתן לו מילות חיזוק בסגנון של “כל הכבוד שהקשבת, זה מאוד חשוב להקשיב לאבא ואימא”. צריך לתת לו תחושה טובה כך שיבין שמשתלם להקשיב להורים. כך נחזק אותו לפעמים הבאות, שמעצמו ירצה להקשיב לנו.

אם לעומת זאת הוא בחר לא להקשיב לנו, אז אסור להעלים עין. כעת נוצרה בעיה חינוכית חמורה יותר מאותה פעולה שהוא לא ביצע. כי לאסוף את הצעצועים זה דבר טכני, זמני וללא הרבה משמעות. אבל חוסר הקשבה והתנהגות בחוצפה כלפי ההורים זה כבר כשל חינוכי. אם ההורים מתעלמים, הם מרגילים את הילדים להמשיך בדרכם, שכאילו לא מוכרחים כלל להקשיב להורים.

לכן כדאי לתת לילד עונש קל אך מתמשך שאותו יוכל להפסיק בכל רגע שירצה על ידי ביצוע ההוראה. שיבין שאנו מתעקשים והדבר מוכרח להתבצע. למשל אפשר להעמיד את הילד ולהסביר לו שכל עוד הוא לא אוסף את הצעצועים הוא יישאר שם עומד. אפשר לאסור עליו להמשיך לשחק במשחק שהוא משחק בו וכו’.

הכי חשוב חשוב להיות עקשנים ולא לוותר ולאסוף את הצעצועים בעצמנו. בצורה כזו אנו מעבירים את הכדור לידיים של הילד והוא זה שצריך לבחור אם להיות בעונש או לבצע את ההוראה של ההורים. הוא מבין שהאחריות מוטלת עליו. צריך להסביר לילד שאנו אוהבים אותו ואנו לא רוצים שיהיה בעונש, לכן אנו רוצים שיבצע את ההוראה כדי שיוכל להפסיק את העונש.

במקום איומים צריך להכניס את הדרישה בפשטות. לומר באסרטיביות “תעשה כך וכך”. בלי הרבה הסברים, בלי לתת מידע מסביב, בלי איומים ובלי משא ומתן. הילד מבין שיש לו אופציה אחת, שאין לו ברירה, שההורים עקשנים ושהוא צריך לעשות מה שאמרו לו.

בשלבים הראשונים שם הילד עדין לא רגיל לקיים פקודות שהוא מקבל מהוריו, אז יתכן שיתחצף ויאמר מדי פעם שהוא לא רוצה לעשות. זה חלק מעניין בחינת הגבולות. כאן המבחן האמתי שלנו. עלינו להיות עקשניים וללכת עד הסוף, לדרוש בתוקף ולא לוותר. צריך לחשוב פעמיים לפני שאנחנו דורשים מהילד לעשות משהו, לא כדאי לדרוש יותר מדי ולעתים קרובות כל כך, אבל אם כבר הגענו לזה שדרשנו דבר מסוים, אז אסור לסגת.

לאחר שהילד מסרב לעשות את מה שדרשנו ממנו, עלינו לבקש ממנו שוב בטון תקיף יותר. חשוב לא להתחיל לתת הסברים או איומים, אנחנו לא צריכים לשכנע את הילד למה כדאי לו לעשות את מה שאנו דורשים ממנו, אנו צריכים לדרוש ממנו לעשות זאת. לא כדאי למשל להסביר למה הפעולה טובה או להציע ממתק אם יבצע את הדרישה, למרות שזה דבר מצוין לתת ממתק לאחר המעשה הטוב, העיקר לא להבטיח פרס מראש כדי שיעשה את המטלה מתוך שאנחנו אמרנו לו ולא מתוך שזה משתלם לו.

את כל זה אפשר ללמוד מתוך התורה הקדושה. הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו על תרי״ג מצוות והדרך לקיים אותן היא לשם שמיים, כלומר לעשות כי כך השם ציווה. לא בגלל שזה נוח לנו או מסתדר יפה, אלא כי זה רצון השם. כאשר אנו מקיימים מצוות לשם שמיים, זה מקרב אותנו להשם יתברך. כך גם קיום ציווי ההורים על ידי הילדים מקרב ומגדיר לילדים את המקום והתפקיד שלהם.

לא צריך לצעוק או לכעוס, כי זה מראה על חולשה שלנו והילד יודע לנצל אותה. חשוב להישאר רגועים ולהמשיך לומר באסרטיביות ובעקשנות לבצע את המטלה שדרשנו ממנו. אם אין לנו זמן להשקיע בזה, אז עדיף לא להתחיל עם זה בכלל. אם אנחנו ממהרים לאיזה מקום, זה לא הזמן להתחיל לדרוש מהילדים. חשוב להיות רגועים ושיהיה לנו את כל הזמן שבעולם. אם כבר דרשנו, אז ממשיכים עד הסוף. גם אם יתהפך העולם, הילד יבצע את המטלה.

חשוב להשאיר את הכל בצורה רגועה ושלווה, אמנם אנו דורשים מהילד ומתעקשים, אבל אסור שזה יגיע למקומות לא נעימים. לא משנה מה קורה, אסור לנו בשום אופן להתרגז, לכעוס, להרים יד או להקפיד על הילדים שלנו. הרי כל המטרה היא חינוך הילדים מתוך האהבה אליהם, אז הדבר האחרון שנרצה לעשות הוא לגרום להם צער לחינם. רק להמשיך בעקשנות ובסבלנות.

אם בכל זאת הילד לא ביצע את המטלה, ברור שבשלב מסוים הילד ישתעמם וירצה לשחק, ירצה איזה ממתק או יבקש מאיתנו דבר מה. עלינו לחזור בנחישות ועקשנות על הדרישה שלנו ממנו בלי שום הסברים נוספים. אם הילד רוצה משחק מסוים, אפשר לומר לו שהוא לא מקבל את המשחק עד שיבצע את ההוראה שלנו. זה לא איום, כי אנחנו לא מפחידים אותו במשהו שנעשה לו, אלא אנחנו מסבירים לו על מצב קיים בו שום דבר לא חוזר לסדר היום עד שהוא מבצע את הדרישה שלנו.

חשוב לציין שאם הילד צמא, צריך לשירותים או שיש לו צרכים אחרים הכרחיים שצריך למלא, אז ברור שצריך לספק לו אותם. אלא שאסור לשכוח ממה שהיה ולתת לו ליהנות ממותרות כאשר עדיין לא ביצע את ההוראה שלנו. לפעמים ההורים שוכחים את מה שהיה ולאחר זמן מה נותנים לילד ממתק למרות שהוא כלל לא ביצע את מה שאמרו לו. הילד מבין שהוא יכול לקבל מה שהוא רוצה גם בלי לבצע את המטלה שנתנו לו.

הדבר מובן שכל ילד הוא שונה ולכן על ההורים לפקוח עיניים ולזהות עד כמה הילד יכול להתמודד עם מה שאנחנו עושים. אצל כל ילד הטיפול וההתמודדות הם שונים לגמרי. בדרך כלל רוב הילדים יישברו לאחר כחמש דקות כאלו לכל היותר, ואז יבצעו את המטלה.

לאחר שהילד ביצע את המטלה, חשוב לשבח אותו על כך. חשוב להסביר לו כמה זה חשוב לשמוע בקול ההורים. אפשר לתת פרס או ממתק. אפשר לעשות אתו משהו כיפי. אפשר כעת לתת לו הסברים שונים מדוע רצינו שיבצע את המטלה (בעיקר אם זה לטובתו) ולומר לו כמה שאנחנו אוהבים אותו. כעת חשוב להראות חיבה יתרה כך שיבין שזה משתלם להקשיב להורים וגם שיבין שאנחנו אוהבים אותו מאוד, במיוחד לאחר שחווה כמה דקות לא נעימות של מעין עימות איתנו.

ילדים שרגילים כבר לעשות מה שבא להם יתקשו להסתגל למצב החדש ולכן צריך להיות סבלניים איתם יותר במשך התהליך. הכי חשוב להיות עקשניים ולא לוותר. הילד תמיד בוחן גבולות ובכל פעם שאנו נותנים לו פתח, הוא יפרוץ ויגיע לקווים אדומים רחוקים יותר. ככל שנראה לילד שאנו רציניים ועקשנים כמו קיר שלא זז, כך הילד יכיר בגבולות שנציב לו.

חשוב לא לתת הרבה הוראות לילד בבת אחת, במיוחד בשלבי ההתחלה, כך שזה לא יהיה יותר מדי עומס בשבילו ולבסוף יעדיף להיות בעונש או למרוד מאשר להיות עבד של ההורים. למשל אם הילד לא רגיל לקבל הוראות מההורים, כדאי להתחיל עם הוראה אחת פעם ביומיים או שלושה לדברים חשובים בלבד.

כמובן שכל הורה צריך להכיר את הילד שלו ולתת לו הוראות המתאימות לרמת ההתמודדות שלו ולאט לאט להעלות את הרמה כך שיוכל להתמודד עם דברים מסובכים יותר. הכלל הכי חשוב בכל העניין הוא לא לוותר. ברגע שקבענו הוראה מסוימת, אנו מוכרחים להיות קיר. לא משנה כעת מה יקרה, גם אם הילד ישכנע אותנו וגם אם אנחנו בעצמנו שינינו את דעתנו, בשום אופן אנו לא מוותרים וההוראה תתבצע.

דבר נוסף שצריך לשים לב אליו הוא כל המהלך שעברנו עד לסיום העניין. שלפעמים למשל הורה יכול לומר לילד לאסוף את הצעצועים, ואז הילד מתחצף, צוחק על ההורה, צועק, אומר מלים לא יפות, מתנהג באלימות וכו’. ואז ההורה סופג וסופג, ורק מחכה שהמטלה תתבצע. ואז לבסוף הילד מתרצה ואוסף את הצעצועים, וכך ההורה חושב שניצח.

אבל אמנם הצעצועים נאספו, אבל יחד עם זאת הילד למד שכל הדרך והמהלך הלא יפה שעשה הוא כאילו בסדר. שהורים רבים מרוצים לבסוף שהילד ביצע את המטלה, אבל הם מתעלמים לחלוטין מהחוצפה, מהאלימות וכו’. אז הפעם הוא ביצע את המטלה, אבל בפעם הבאה הוא ימשיך באותה התנהגות שוב.

לכן כל התנהגות של חוצפה וכדומה כלפי ההורים צריכה התייחסות וטיפול, ואסור להתעלם ולתת לילד הרגשה כאילו לא קרה כלום. המטרה הראשונית אולי הייתה לאסוף את הצעצועים, אבל כאשר יש מעשי חוצפה קשים מצד הילד, אז זה הרבה יותר חמור. שגם לאחר שהצעצועים נאספו, אותה חוצפה נשארה.

למה? ככה!

ילדים אוהבים מאוד לשאול שאלות ודברים רבים מסקרנים אותם. השאלות הן דבר נפלא שמפתח את הילדים בצורה טובה מאוד. חשוב להתייחס לשאלות ולהשתדל לענות לילד בסבלנות ואהבה, וגם לעודד אותו לשאול עוד שאלות כדי שלא יקבל את העולם כמובן מאליו ויצמח בצורה יפה.

עם זאת, ישנן שאלות שנובעות מתוך מניע אחר. לפעמים כאשר אנו נותנים הוראה לילד, הוא שואל שאלות כדי למצוא חורים ופרצות. ישנן שאלות שלא נועדו כדי להחכים ולדעת, שאינן נובעות מסקרנות, אלא כל מהותן היא לסתור את דברינו.

בהגדה של פסח אנו קוראים על ארבעה בנים ששואלים שאלות. ועל הבן הרשע נאמר “הקהה את שיניו”. ולכאורה מדוע שלא נענה לו בצורה יפה וטובה? מדוע שלא נסביר לו וננסה לקרב אותו? הרי הוא בסך הכל שואל שאלה? אלא שאותו בן רשע לא שואל כדי לדעת, אלא כדי להתריס. הוא שואל מתוך זלזול, כדי למצוא פרצות, כדי להוכיח לנו שאנחנו טועים. לכן אין טעם לענות לו כהלכה.

אז אמנם בוודאי שהילדים שלנו כלל לא רשעים. אבל מכל מקום נוכל ללמוד שכאשר ילד שואל שאלה מתוך מניעים אחרים מלבד סקרנות בריאה ורצון טוב לדעת, אז עדיף לא לענות עליה.

ילד יכול למשל לבקש שיקנו לו מכונית צעצוע יקרה, ההורה מיד יאמר שזה יקר מדי, כעת הילד יחפש פרצות ויפתח דו שיח ארוך שידון בכל הטענות בעד ונגד אותה קנייה של מכונית. למה זה יקר? הרי המכשיר החשמלי שקנינו אתמול היה יקר יותר? ולמה אי אפשר לחלק לתשלומים? ולמה ההורים של החבר כן קנו לו? וכך הוא ימצא שאלות ותירוצים רבים אם ננסה להיכנס אתו למשא ומתן.

צריך להבין שאנו יכולים בקלות ליפול עם ההסברים שלנו, אם למשל נאמר לו שיש לו הרבה צעצועים אז הוא יגיד לנו שדווקא את הצעצוע הזה אין לו. אם נאמר לו שאנו לא מבזבזים כסף על צעצועים, אז הוא ישאל אותנו למה קנינו אתמול צעצוע לאחיו. כך על כל הסבר שלנו, הוא ימתין כדי ללכוד אותנו במבוי סתום כך שנהיה מוכרחים לוותר לו.

מלבד הסיכון של הנפילה עם ההסבר, עצם הדיון אם לקנות את המכונית או לא, זה כבר מראה על עיוות במערכת היחסים בין ההורה לילד. אם ילד מתווכח עם הוריו אם לקנות משהו או לא, זה אומר שהוא לא מציית להוראות של הוריו ומרגיש עליונות בכך שהוא יכול לשנות את דעתם. כאילו שהם שווים במעמד ומי שינצח בוויכוח הוא שיקבל את מבוקשו. במלים פשוטות יותר, הלכה המשמעת.

הילד מבין שלא רק הוריו הקובעים, אלא גם הוא קשור לכך וההחלטה בסופו של דבר היא משותפת. הוא שם את עצמו בתור שותף מלא לקבלת ההחלטות בבית וכך הוא הופך להיות שווה להוריו. ילד צריך להבין שעם הורים לא מתווכחים. אם אבא או אימא אומרים משהו, אז הילד עושה מה שהם אומרים. הוא יכול אמנם להביע את דעתו מתוך נימוס וכבוד, ואפשר כמובן להתחשב בדעתו, אבל בוודאי שאסור לו להתווכח או להכניס דמוקרטיה למשפחה.

במקרים של פרצות כאלו, אנו צריכים להיות החלטיים. לא תמיד צריך לתת הסברים לילד. ישנם דברים שהילד לא מבין והשיקולים שלנו הם לא השיקולים שלו. אז אם החלטנו שאנו לא קונים, אז נאמר לו פשוט “לא”. לא צריך לתת הסברים ותירוצים.

תירוצים נותנים כאשר אנו מנסים להצטדק בפני אחרים, אך בפני הילד שלנו אין לנו שום סיבה להצטדק. אפשר לפעמים לתת איזשהו הסבר אם הילד באמת יבין אותו, אך לא מעבר להסבר פשוט. לא נכנסים לדיונים וויכוחים. ברגע שהילד שואל יותר מדי שאלות הקשורות לעניין, אנו אומרים לו פשוט “ככה!”. זה מה שההורים החליטו, אז זה מה שיהיה. גם קיר לא נותן הסברים למי שרוצה לעבור דרכו, הוא פשוט לא מאפשר את המעבר וזהו.

גם את הדבר הזה אפשר ללמוד מהיחסים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. יהודי צריך לקיים מצוות כי כך השם ציווה. כמובן שאפשר וטוב ללמוד ולהבין את טעמי המצוות. אבל לא אלו מה שמביאים אותנו להחליט אם לקיים אותם או לא. עלינו לקיים את המצוות בכל אופן וגם אם זה כלל לא מסתדר לנו בשכל וגם אם ההיגיון שלנו אומר את ההפך הגמור. כי אנו מבטלים את עצמנו בפני השם יתברך.

להחזיר את הילד למציאות

לפעמים הילדים עושים שטויות ולא מקשיבים. ילד ששקוע במשחק לא יכול כל כך בקלות לצאת מעולם הדמיון שהוא נמצא בו ולהגיע לעולם המציאות בו הוא הילד של אבא ואימא שלו. אם עכשיו ההורה יאמר לילד לסדר את החדר, יהיה לילד קשה מאוד להתנתק ברגע אחד מלהיות סופרמן ולחזור להיות אותו ילד שמבצע את הוראות הוריו.

כאשר זה קורה, הילד בדרך כלל עושה שטויות ולא מקשיב לנו. במצב כזה צריך לעצור את הכל, לתת לילד לעמוד מולנו ולומר כמה מלים על זה שעכשיו הם הולכים להקשיב לכל מה שנאמר. לא צריך לכעוס או לצעוק, הרי זה לא טוב לנו וזה גם לא טוב לילד. הוא לא עשה שום דבר רע, אלא הוא בסך הכל שקוע בתוך משחק. מצד שני, אי אפשר להתעלם ולתת לו לחיות בדמיון ובמשחקים ולהתנער מאחריות במשך כל היום.

לכן הדרך הכי טובה היא לדבר אתו לרגע, לקרוא בשמו, להעמיד אותו ולהסביר לו שעכשיו אנחנו מדברים אתו. כך אנחנו מוציאים אותו מעולם הדמיון שלו ומחזירים אותו למציאות. כל זה כמובן רק אם באמת יש לכך צורך. הרי אנחנו לא מחפשים להתעלל חס ושלום בילדים שלנו בכל פעם שהם משחקים.

פעמים רבות הילד נמצא ברוח שטות, שהוא צוחק מכל דבר או שהוא מנסה להצחיק אחרים. רואים את זה הרבה כאשר הילד נמצא עם חברים, שפתאום הוא כאילו מתעלם מכל העולם סביבו ומתנהג בצורה שונה. ובמובן מסוים זה לא רק אצל ילדים, כי גם אנחנו עצמנו פעמים רבות מתאימים את עצמנו לסביבה, ופתאום ליד אנשים אנו מדברים אחרת עם הילדים וכו’. כי תמיד מנסים להרשים וכו’. לכן לא צריך לכעוס על הילד, אבל כן צריך להחזיר אותו למציאות.

אם אנחנו קוראים לילד והוא לא מקשיב לנו, דרך טובה היא לבוא אל הילד, לאחוז בידו ולהסביר לו שהוא צריך להקשיב לנו. לפעמים הורים מתעצבנים וכועסים על הילדים השקועים בתוך עולם משלהם או שלהפך, הם מבינים שהילדים בעולם משלהם ולכן בוחרים לא להפריע להם אף פעם למרות שזה פוגע במטלות שלהם ומנער מהם את האחריות. אבל כן צריך להתייחס, ורק בצורה נחמדה וטובה, ולא בכעס.

במקרה שהילד לא שם לב אלינו, נוכל להגיע אליו ולקרוא לו מקרוב יותר מתוך סימון כמו מחיאת כף או מתוך מגע. לא לכעוס עליו אלא לעורר אותו למציאות. אם הילד מתעקש להמשיך במשחק נוכל לאחוז בידו ולהוליך אותו למקום אחר שם נוכל לדבר אתו. לאחר מכן נוכל להסביר לו שכאשר אנו קוראים לו הוא צריך לענות לנו ולבצע את מה שאנו אומרים לו. לא לעבור לסדר היום מבלי להתייחס להתעלמות שלו מאיתנו. אם הוא מתעלם מקריאותינו ורק לאחר זמן מה עונה ומגיב, אז לפני שאנו אומרים לו את מה שאנו רוצים לומר, קודם כל כדאי להעמיד את הדברים במקום כך שתהיה הבנה לגבי הפעמים הבאות.

אם הילד מתחצף להורים, מדבר כמו המנהל שלהם, משקר או עושה דברים אחרים לא טובים כדרך אגב וההורים כבר התרגלו ובכלל לא שמים לב לזה, מוכרחים לעצור ולא לעבור על זה בשתיקה. הילד צריך להבין את מקומו. אם ההורים לא דואגים להבהיר את הדברים האלו לילדים, אז הילדים לא יקשיבו ולא ישימו לב לדברים גרועים יותר. לאחר מכן כשההורים יאמרו לילד שאסור לגנוב, הוא כבר לא יתייחס אליהם בכלל.

איך לגרום לילדים לאהוב את ההורים

הורים רבים עומדים נבוכים וחסרי יכולת התמודדות מול ילדים שלא מראים להם אהבה. אצל ההורים האהבה לילדים באה בטבעיות וללא מאמץ מיוחד, אבל לא תמיד זה הדדי. אמנם בוודאי שכל ילד אוהב במובן מסוים את הוריו, אבל לפעמים האהבה של הילדים רחוקה מאוד מהציפיות של ההורים. הדבר נפוץ בעיקר בילדים מתבגרים ובני נוער שעוברים תהליך של מרד וכלל לא מראים אכפתיות כלפי הוריהם.

ישנו יסוד גדול שממנו בדרך כלל נובעת האהבה. ככל שמשקיעים יותר בדבר מסוים, כך אוהבים אותו. כדי לאהוב את השם אנו מצווים לשים את הדברים על לבבנו. אנו צריכים לקיים מצוות גשמיות שמצריכות השקעה מצדנו, וכך ככל שנשקיע בקיום המצוות, כך נגיע לאהבה. האהבה היא רגש שמיוצר באמצעות תהליך, שאם נבטל את התהליך עצמו, לעולם לא נוכל להגיע לאהבה. התהליך מורכב מהכנסת אותו גורם לחיינו והשקעה בו. כאשר אנו מכניסים לחיינו בן זוג ומשקיעים בו, נוצרת מכך אהבה. כאשר אנו מכניסים ילדים לביתנו ומשקיעים בגידולים, אנו יוצרים אהבה.

את זה אפשר ללמוד היטב מתוך האהבה שלנו כלפי ילדינו. לא משנה איזה ילד יש לנו, הוא יכול להיות מופרע ובעל מידות לא טובות, הוא יכול להיות ההפך הגמור מאיתנו, הוא יכול להיות כל מה שאנו שונאים בבן אדם, אבל למרות הכל אנחנו אוהבים אותו אהבת נפש, כי הוא שייך לנו, כי השקענו בו. לפעמים הורים מתקשים להתחבר לילדיהם כשהם נולדים. לפעמים יש חששות שאולי לא נאהב אותם מספיק. אבל לאחר זמן קצר אנו נקשרים. כי אנו מכריחים את עצמנו לטפל בהם ולהיקשר אליהם, מה שמביא אותנו לאהוב אותם.

האהבה צריכה להגיע ביחד עם יראה ולא יכולה להחזיק לבדה. אנחנו אמנם מצווים לאהוב את השם, אך יחד עם זאת אנו מצווים ליראה אותו. לפעמים אנשים חושבים שאפשר לוותר על העניין של היראה ולהישאר רק עם אהבה. זה אמנם נשמע יפה וקסום, אבל המציאות מוכיחה שזה לא עובד. אם לאדם אין יראה, הוא לא יוכל להגיע לאהבה.

יראת שמיים היא למעשה התהליך של הכנסת הגורם לחיינו. כאשר אנו יראים מהשם, אנו מכניסים את התורה והמצוות לחיינו ובכך אנו יכולים להגיע לאהבת השם. שהרי אילו לא הייתה לנו אותה יראה, אף אחד לא היה מקיים שום מצווה וכך לעולם לא מגיע לאהבת השם. אם לאדם אין יראה מהשם, הוא לא יטרח לברך, לא ילך לשיעורי תורה, לא יקיים מצוות ולא יעשה שום דבר שיכניס את האהבה ללבו.

הוא יכול לומר לעצמו שהעיקר שהוא אוהב את השם בלב, אבל אם יתבונן על חיי היומיום שלו, הוא יגלה שבמשך כל היום הוא היה עסוק בכל העיסוקים שבעולם, אבל אפילו לדקה אחת לא חשב על השם יתברך ועל האהבה שלו כלפיו. רק לאחר שהוא מכריח את עצמו מתוך יראה לקיים מצוות בכל שעות היממה, אז לאט לאט הוא מחדיר בלבו אהבה שמחלחלת.

הדבר דומה למישהו שיאמר לנו שהוא אוהב אותנו, אבל לא יטרח לבקר אותנו, לא ידבר איתנו אף פעם, כשנקרא לו הוא יאמר שהוא עסוק, וכך יעברו שנים בלי שום קשר עם אותו אדם, אך כל זה בזמן שהוא אומר לנו שהוא מאוד אוהב אותנו. כל זה מוכיח לנו שאותה אהבה היא כלל לא אהבה אמתית.

כדי שיהיה קיום לאהבה, צריך להיות גם גורם של יראה, גורם של מחויבות, שיאמר לנו שאנו “תקועים” בקשר הזה בין אם נרצה ובין אם לא. אין דבר כזה אהבה חופשית, כי אנו מוכרחים גבולות. זה מה שהיראה נותנת לנו, כך הורה מרגיש ביחס לילדיו וכך בני זוג שמצליחים בחיי הנישואין מרגישים האחד כלפי השני. כי אם האהבה היא “חופשית” וללא מחויבות, אין לה שום סיכוי.

כל זה מביא אותנו לפתרון המעשי שיביא את ילדינו לאהוב אותנו. הכשל באהבה להורים נובע מתוך הזלזול. הדור של היום בטוח לעצמו שהוא טוב יותר מהוריו. הצעירים חושבים לעצמם שהם חכמים יותר ומבינים יותר מהוריהם המיושנים. כל זה נובע מתוך היחס שההורים נותנים לילדיהם. אם הורה נותן לילד חופשיות לעשות מה שירצה, אז מבחינת הילד אין מחויבות ואין יראה, מה שמרחיק ממנו את האהבה.

ילד שנותנים לו כל מה שהוא רוצה, שמפנקים אותו בלי גבולות, שלא מבקשים ממנו שום השקעה, שלא מתאמץ לשום דבר ולא מכניס לחייו את הדברים החשובים, לא יכול לאהוב באמת. כדי לאהוב הוא צריך להשקיע. רק כאשר הוא מקבל מצוות מהוריו ויש לו יראה כלפיהם, הוא יכול להגיע למצב של אהבה אמתית.

הורים רבים סבורים שכדי שילדיהם יאהבו אותם הם צריכים להתחנף לילדים, לפנק ולרצות אותם, אבל כל זה מביא בדיוק את ההפך. כדי שהילדים יאהבו את הוריהם צריך להציב גבולות ולהגדיר תפקידים בבית, כך מתוך ההשקעה והמסירות של הילדים נוצרת האהבה.

ברגע שלא מעמידים גבולות ונותנים חופשיות יתרה ופינוק רב, אז הילד גדל מתוך מחשבה שמגיע לו הכל, שאין לו שום חובות ושהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. ברגע שזה קורה, אז הוא מוכן לרמוס כל דבר קטן שמתנגש עם הרצונות המופרעים שלו. כדי לגרום לילדים שלנו לאהוב אותנו, אנו צריכים להציב להם גבולות ולהחדיר להם יראה.

לפעמים ההורים מוחלים על כבודם ומוכנים שהילד הקטן והחמוד יעשה שטויות על חשבונם. הם יאמרו לכולם שהוא עדין קטן מתוך רצון לתרץ את חוסר החינוך שהוא מקבל. הם יספגו את כל הדברים הלא טובים ויאספו אחריו את כל הבלגן. הם אפילו מוכנים לספוג קללות ומלים לא יפות ממנו. הם יתנו לו לעשות מה שהוא רוצה והם יאמרו לכולם שמבחינתם זה בסדר, כי הם אוהבים אותו והם מוכנים לחיות עם זה. אבל כל זה מביא לריחוק גדול באהבה. ילד בלי גבולות הוא ילד מסוכן שלא יודע לאהוב כי לא קיבל את הכלים המתאימים לכך.

ילד מוכרח לקבל את מרות ההורים. אם ההורים מתנהגים כמו החברים של הילד, אז הילד כביכול ניצח והוא יכול לשלוט עליהם. אלא שגם הוא עצמו סובל מזה, כי ילד צריך גוף חזק ויציב שיוכל לסמוך עליו ולבטוח בו, שיגדיר לו את הכללים ויציב לו את הגבולות. ברגע שלילד יש ביטחון בהוריו החזקים, הוא מרגיש בטוח. אבל ברגע שהוא יכול לרמוס ולכופף את ההורים שלו כרצונו, אז הוא מרגיש אבוד כי אין לו יציבות וביטחון ואין לו על מי לסמוך.

התורה מצווה אותנו על כיבוד אב ואם, כי הכל מתחיל מתוך הכבוד והיראה שהילד רוחש להוריו. רק כך אפשר להתחיל את החינוך. בלי כבוד ויראה, אי אפשר כלל לחנך. זה לא אומר שההורים צריכים להיות חסרי רגש ולהתנהג כמו עריצים. להפך, חשוב להראות אהבה ורגש כלפי הילד, צריך לתת הרבה אהבה וחמימות לילדים. אבל הילדים מוכרחים לדעת שההורים הם לא חברים כך שתהיה להם יראה מהם.

סיכום הדברים

הכללים העיקרים הם להידמות ככל שאפשר לקיר. לעמוד יציבים בהחלטות שלנו ולא להתנדנד כמו דלת. ככל שהעקרונות שלנו יהיו ברורים יותר, כך הילדים יבינו היטב שהם לא יכולים לכופף אותם. משמעת זה לא דבר אכזרי, אלא להפך, זה נותן ביטחון וחוסן לילד, הילד מבין שהוריו חזקים ועצמתיים והוא יכול להישען עליהם בעת הצורך. הורים צריכים להיות עקשנים בלי ויתורים, כל ויתור קטן על דבר חסר ערך לכאורה זה פתח לשינוי הגבולות האדומים של הילד.

חשוב לאהוב, חשוב להשקיע בילד, חשוב לפתח ולהראות חיבה, אבל אסור בשום פנים ואופן לפנק יותר מדי. הילד צריך להעריך דברים, ליהנות מהם ולומר תודה, אם הוא הגיע למצב של ראיית הדברים כמובנים מאליהם, זה אומר שחצינו את הגבול הדק שבין אהבה לפינוק. אסור ליפול במלכודות שהילדים מכינים לנו.

אנחנו לא יורדים לרמה שלהם, לא עושים משחקי ברוגז, לא צועקים, לא מתעצבנים, לא מאיימים, בטח שלא מאבדים את העשתונות, לא עונים לכל שאלה מתריסה ולא מוותרים. מה שאנחנו כן עושים זה נותנים הוראות בצורה אסרטיבית, ברורה ורגועה, ומשתמשים בשכר ועונש על פי הבחירה של הילד. אם הילד מבצע את ההוראות, ניתן לו חיזוקים חיוביים. אם הוא לא מבצע, ניתן לו עונש מתמשך שהוא יכול לעצור בכל רגע על ידי בחירה בביצוע ההוראות.

הגבולות הם חשובים לילדים. ילד בלי גבולות עלול ללכת לאיבוד ולהרגיש חוסר ודאות. ילד מוכרח לדעת שהוריו הם חזקים מספיק כדי לבטוח בהם. כאשר אנו מציבים גבולות לילדים, אנו בוודאי מביאים לעצמנו חיים קלים יותר בחינוך הילדים, אך הרבה יותר חשוב מכך אנו מביאים ביטחון וחינוך טוב לילדים עצמם. משתלם להיות עקשנים בעניין הזה, כולם רק מרוויחים מזה.

לא פעם אנחנו מתייחסים לילדינו בצורה מתירנית מדי מתוך רחמים, אמפתיה ורצון לעשות טוב לילדינו. הרצון הוא טוב מאוד, שהרי כולנו רוצים שיהיה הכי טוב בעולם לילדים שלנו. אך צריך לזכור שלפעמים דווקא מה שנראה כרחמים מתברר כאכזריות. חשוב לדרוש מהילדים ולהרגיל אותם לעשייה ולאחריות. בשלבים מאוחרים יותר זה יעזור להם מאוד.

כמובן שצריך לזכור שכל הנאמר כאן הוא כללי ומצריך הרבה מחשבה כדי להתאים את הדברים לכל ילד בצורה אישית. ישנם ילדים רגישים שלא יוכלו להתמודד עם דברים כאלו, ישנם שקשה להם לקבל אחריות, ישנם שיכולים להתעקש עד מחר ואז סתם ניגרר איתם למצבים לא נעימים. לכן צריך לבחון כל מקרה באופן אישי ופרטי.

כמובן שהבסיס הטבעי שנמצא מעל הכל זה האהבה שבין ההורים לילדים וברור שזה הדבר הראשון שצריך להנחות אותנו. רק שכדאי להוסיף לחינוך את העניין של אחריות ודרישה, כל ילד לפי כוחו. בוודאי לא לדרוש יותר מדי ובטח שלא בבת אחת, אלא לאט לאט להוסיף עוד מעט לאחריות של הילד כך שילמד להיות עצמאי ויגדל להיות חזק, בעל ביטחון ועם הרבה ערכים.

דווקא כאשר ניצור מחויבות אצל הילדים כלפי המשפחה, אז נוכל לחזק את הקשר המשפחתי. דווקא כשניתן להם מצוות לקיים, אז ההשקעה שלהם תגדל ותגביר את האהבה. השם יזכה את כולנו לרוב נחת מצאצאינו, שנזכה לקבל מילדינו המון אהבה והשם יצליח דרכנו לחנך אותם ליראת שמיים ולאמונה.

ראובן (רוני) פיזנטי

אודות כותב המאמר : ראובן (רוני) פיזנטי

אברך ויוצר שכותב מהלב עם המון אהבת ישראל. מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״.

2 תגובות על “חינוך ילדים – משמעת והצבת גבולות”

  1. Avatar רחל ליכטר הגיב:

    לא ברו לי מי כתב את המאמר בנושא גבולות .מסכימה עם כל מילה לגבי ילדים רגילים .אך חשוב מאד שלא נשליך את ההוראה של חוסר גמישות לילדים או נוער במצב של ארומה .או חלילה קושי של הפרעת למידה רצינית או הפרעת קשב וריכוז ,אז לפי מיטב ניסיוני הכללים הברורים והנוקשים של חינוך עם גבולות ז”א חינוך רגיל כבר לא עוזרים וחייבים לעבור למשמעת של בחירה משום שאין אפשרות אחרת .לצערנו הורים שממשיכים לעבוד עם ראש בקיר מאבדים את ילדם בדרך זו.

    • בוודאי שתמיד יש יוצאים מן הכלל, ובמיוחד בחינוך ילדים שכל ילד הוא יוצא מן הכלל, כי בעצם אין כללי ברזל בחינוך ולכן אמר שלמה המלך ״חנוך לנער על פי דרכו״.
      אבל חשוב לציין שאנשים רבים תופסים את המשמעת בתור דבר נוקשה, אבל זה יכול להיות ההפך הגמור. לצורך דוגמה, הורים רבים רוצים לעשות כיף לילדים שלהם, אז מפנקים אותם בכל יום עם שוקו וחטיפים. הם חושבים לעצמם כמה זה נחמד לשתות שוקו, וכמה הם עצמם אהבו את זה כשהיו קטנים, ואז נותנים לילדים. אבל אז אם קרה שפעם אחת זה לא הסתדר, אז הילדים מקבלים את זה קשה מאוד. אבל לעומת זאת אם ההורים אף פעם לא הרגילו את הילדים לכך, אז הילדים לא ירגישו את החוסר. ולעומת זאת יוכלו להשתמש בזה ככלי חיובי, שיקבלו שוקו על התנהגות טובה וכו׳.
      ואז יוצא דבר כזה: שהילדים שרגילים לקבל שוקו מסתכלים על זה כמובן מאליו ולא נהנים מזה. אבל מצד שני אם פעם אחת לא יהיה להם, הם ירגישו נורא ויכעסו מאוד. ודווקא אצל הילדים שלא רגילים, אז לא תהיה להם בעיה לא לקבל שוקו כלל, כי זה המצב הטבעי שהורגלו אליו. אבל מצד שני אם כן יתנו להם פעם בחודש, אז הם יקפצו משמחה. יוצא שדווקא אלו שמגבילים אותם הם אלו שמרוויחים וששמחים יותר.
      זו כמובן דוגמה מסוימת, אבל אפשר להשליך את זה על שאר המצבים. ואפשר לראות בחוש שבדורות הקודמים שנאבקו כדי לשרוד את העוני, היו לרוב מאושרים יותר ושמחים מכמה אבנים שמצאו בחוץ. והיום עם כל הפינוק, המשחקים המתקדמים והצעצועים המשוכללים, לא מצליחים ליהנות משום דבר כמעט.
      אז הגבולות נשמעים כדבר נורא למי שרגיל לחיות ללא גבולות. אבל כאשר מראש מרגילים לכך את הילד, הוא לא סובל, אלא בדיוק להפך, הוא הופך להיות מאושר. בדיוק לשם כך נועדו גם המסגרות השונות לילדים, לתת גבולות. כי החופש עושה נזקים גדולים.
      ושוב אני מדגיש שאכן כל מקרה צריך להיבחן לגופו ואין כאן כדי לתת כלל גורף. כל הורה צריך להתאים את שיטת החינוך שלו על פי הילד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  • רישום לעדכונים

  • כל תכני האתר פתוחים לכולם ללא צורך ברישום. הרישום הוא רק למי שרוצה לקבל עדכונים מהאתר מפעם לפעם.

  • איך להיות מאושרים

  • תודות לתורמים המובילים

    • אופיר שלמה סוויסה בן אסתר
    • יצחק שגיא זוזוט בן צביה סלביה
    • ברוך אדרי בן עישה
    • שמעון אלמליח בן אסתר
    • שלמה כהן בן סימי

    השם יתברך ישלח להם שפע עצום, ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם לטובה.

    למידע על בית המדרש ולתרומות לחצו כאן.

  • מחפשים את האמת – דיסק שמע

  • כניסת מנהלים