להוציא את בלק ובלעם מתוכנו – פרשת בלק
הפרשה מתארת את הברית של בלק ובלעם ביחד כדי לקלל ח”ו את עם ישראל. בלק רואה שישראל יושבים ממולו, הוא יודע את כל מה שעברו, הוא מכיר את הכוח הרב שלהם והוא מבין שכעת הם עלולים להילחם בו. לכן הוא שוכר את בלעם כדי שיקלל אותם כך שהוא יוכל לנצח אותם.
בלעם מצדו רוצה לקלל את ישראל אפילו יותר ממה שבלק עצמו רוצה בכך. הוא קופץ על ההזדמנות שנפלה לו ומנסה בכל כוחו כאילו “לשכנע” את הקדוש ברוך הוא שיסכים שיקלל אותם. יחד הם חוברים ומנסים לעשות זאת, אך השם יתברך ששומר על ישראל לא נותן להם להצליח.
וצריך לתמוה על כל המהלך הזה ועל כל דרך החשיבה שלהם. שאם באמת בלק פוחד מישראל שיתקפו אותו, אז למה לא ביקש שבלעם יברך אותו? בשביל מה בכלל להיכנס למלחמות? מדוע לקלל ח”ו את ישראל? ואיך יתכן שבלעם מכניס עצמו בסכנה כל כך גדולה ללכת נגד רצון השם?
בלק אומר לבלעם שהוא יודע שמה שיברך יהיה מבורך ומה שיקלל יהיה מקולל. אז יוצא שהוא מודע לכך שגם הברכות שלו עובדות, ומדוע אם כן לא בחר בברכה? שיבחר שיברך אותו שעמו יהיה מוגן או שיעשו שלום עם ישראל, ומדוע צריך לקלל את האויב?
אמנם החשש של בלק הוא הגיוני. הרי ישראל הוא עם חזק שמוקף בנסים גדולים וסיעתא דשמייא עצומה שמאפשרת לו להצליח. עמים עצומים הושמדו על ידם וכעת אם יחליטו להילחם במואב הם יוכלו לחסל אותם. לכן לבלק מלך מואב אכן יש ממה לפחד.
אבל אם הוא פוחד ממלחמה שיבקש מבלעם שיברך אותו לשלום והגנה. אם הוא פוחד ממפלה, שיבקש מבלעם שיברך אותו להצלחה. אם לאדם יש מתחרה כלשהו, אז שיבקש הצלחה לעצמו, מדוע צריך לבקש את הכישלון של השני?
ויותר מזה, שגם אם יצליח בעניין הקללה שלו, מכל מקום תוכל להגיע אליו מפלה מצד אחר, שיתכן שעם אחר ילחם בו, או ששארית ישראל יקומו להילחם בו לאחר מכן שוב וכו’. ואם כן מדוע הוא מתעקש על הקללה במקום לבקש לעצמו הגנה?
זו בעצם המידה הגרועה שהייתה בבלק ובלעם. בלעם היה שטום עין, והיה מרכז את כל כוחו בעינו האחת כדי לקלל. הוא היה עושה עין הרע בצורה מכוונת ומסודרת במטרה מובהקת להזיק. הוא היה כל כך צר עין שלא יכול היה לחשוב על ההצלחה של עצמו, הוא היה מוכן להקריב את עצמו ובלבד שיצליח לקלל את עם ישראל. לא אכפת לו לסכן את עצמו, להזיק לעצמו ולהפסיד, העיקר לקלל ולהזיק לאחר.
וצריך לדעת שבמידה מסוימת, בלק ובלעם מצויים בתוך כל אחד מאיתנו וראוי לכל אחד מאיתנו לזהות אותם ולבער אותם מתוכנו. לפעמים אנחנו כל כך ממוקדים ברע, רוצים לעשות “דווקא”, רוצים להזיק לאחר, מחפשים נקמה, רוצים לעשות “צדק”, שאילו היו שואלים אותנו אם אנחנו מעדיפים שיהיה לנו טוב או שיהיה לאחר רע, אז היינו בוחרים באפשרות השנייה.
לפעמים אנחנו כל כך מקנאים באחרים שאנחנו לא יכולים לסבול את זה שהם מצליחים. לפעמים אנחנו כל כך כועסים על אחרים שפגעו בנו שנעשה הכל כדי לנקום בהם. לפעמים אנחנו מרגישים חוסר צדק, ואז נעשה הכל כדי שיהיה לאחר רע. במקום להתמקד בטוב, במקום להועיל ולהביא לשפע עבורנו, אנו מתמקדים במניעת השפע עבור האחרים.
אנשים עושים עין הרע עם צרות עין נוראה, בלי לשים לב לכך בכלל. מנסים להכשיל אחרים ורוצים ברעת האחר במקום בטוב שלנו. תמיד נמצאים בתחרויות, עושים השוואות עם האחרים וכו’. אנשים יכולים לסבול המון, אבל כאשר הם רואים מישהו שפחות סובל מהם, אז הם כבר לא מסוגלים להכיל יותר. הם יוצאים מדעתם, מרגישים פריירים ומתחילים לשנוא את האחר.
ולכאורה הכל טוב אצלם, ואם לא היו יודעים שהשני קנה את אותו מוצר ביותר זול, או שהשכן מרוויח יותר מהם, או שהחבר הצליח יותר וכו’, אז הם היו מאושרים. אבל עכשיו שהם כן יודעים, אז הם אוכלים את עצמם ולא יכולים לחיות עם זה בשלום. הם מאחלים בתוך תוכם דברים גרועים לאחרים.
אם מישהו קיבל תפקיד שהם רצו לקבל, אז במקום להתפלל לתפקיד אחר טוב יותר, הם יבחרו להיתקע במחשבות לא טובות שאותו אדם ייכשל ולא יצליח בתפקיד. אם ראו מישהו שזכה בפרס יקר בהגרלה, אז יאחלו לו בלבם דברים לא טובים מתוך הקנאה הרבה. אם למישהו יש דבר מה שחסר להם, בין ברוחניות ובין בגשמיות, יהיה להם קשה מאוד לקבל את זה. במקום להתמקד ברצון של ההצלחה והשמחה שלהם, הם מתמקדים ברצון של הכישלון והכאב של השונאים.
בכלל לא פשוט למשל להיות רווק שמשתתף מכל הלב בשמחת חברו שמתחתן. כמעט בלתי אפשרי לשמוח כשהחבר הצליח לקנות מוצר בחצי מהמחיר שאנחנו קנינו. הנטייה הטבעית היא לא להתפלל להשם שייתן לנו את מבוקשנו כפי שמתבקש שנעשה, אלא הנטייה היא לרצות במפלת האחר. במקום לברך את עצמנו יוצא שאנו מקללים את האחר.
חשוב להחדיר לעצמנו מידות טובות. בעניין הקנאה ברור לכולנו שהיא מידה גרועה שמוציאה את האדם מהעולם. אבל מצד שני ידוע שקנאת סופרים תרבה חכמה. ולכאורה זה נשמע סותר, ולא ברור האם הקנאה היא טובה או מזיקה?
אלא שלקנאה יש שני צדדים. אם היא גורמת לנו לחשוב מחשבות שליליות ולרצות בכישלון של הזולת, זו קנאה גרועה שמזיקה גם לנו וגם לאחרים ומוכרחים להתרחק ממנה. אך אם הקנאה מביאה אותנו לרצות בהצלחה שלנו מבלי לגרוע חס ושלום שום דבר מהזולת, אז זו קנאה מבורכת שתרבה חכמה. אז אם אנו רואים שטוב לאחר, צריך לחזק את הרצון שגם לנו יהיה טוב, לא לפתח חס ושלום רצון שלאחר יהיה רע.
צריך לדעת שקנאה וצרות עין מביאות את הצרות קודם כל על האדם עצמו. כמו שהמתפלל על חברו נענה תחילה, כך גם להפך. אם אדם מקפיד על האחר, מקנא בו או רוצה ברעתו, בשמיים פותחים את הספרים של אותו אדם כדי לבדוק אם הוא באמת כזה צדיק שהוא בא בטענות על האחר.
אם אדם חושב שלחברו לא מגיע דבר מסוים, אז בשמיים יפתחו את הספרים שלו בעצמו כדי לראות אם הוא ראוי לכך. מיותר לציין שכשפותחים את הספרים, מגלים הרבה חובות לאדם, מה שמעורר הרבה דינים.
כל החיים שלנו הם מתנת חינם. כל הדברים שאנו מקבלים הם מתנה וחסד מהשם יתברך למרות שלא מגיע לנו. אם יפתחו לנו את הספרים וידקדקו איתנו, יהיה קשה מאוד להגיע למקומות טובים.
אדם שרוצה להעניש את חברו, יקבל קודם כל עונש לעצמו. מי שמבקש רעה לחברו, אז מהשמיים יגלגלו רעה כזו קודם כל אליו. הוא מתחבר לשורש של דינים קשים, וכך מידה כנגד מידה דנים אותו כפי שהוא דן אחרים. דווקא אדם שרוצה בשמחת חברו ומבקש טוב לאחרים, הוא זה שמתברך תחילה והופך להיות צינור לשפע. לכן טוב עין הוא יבורך, כי הוא מתחבר לשורש של חסד, רחמים ושפע רב.
כשבלעם מנסה לקלל את ישראל יוצאות לו ברכות. הוא אומר “מה טבו אהליך יעקב” (במדבר כד׳, פסוק ה׳), כי האהלים של ישראל נבנו בצורה מיוחדת כאשר הפתח של האחד לא נמצא מול הפתח של האחר. הם היו מכוונים את הפתחים שלא יהיו זה מול זה כדי שלא יראו מה יש בבית של השני, שלא יקנאו אחד בשני ולא יזיקו אחד לשני. דרך התורה היא לנהוג בעין טובה, לשמוח בשביל האחר ולרצות בטובתו שלא גורעת מאיתנו כלום.
חשוב לאדם להפוך להיות טוב עין. לרצות בטוב של האחר. צריך להבין שאף אחד לא יכול לפגוע במה ששייך לנו או לקחת לנו אותו. אז אם יש לנו עסק כושל וממול עכשיו נפתח עסק מתחרה שמזרים לעצמו לקוחות בלי הפסקה, לא כדאי להביא על עצמנו דינים בכך שנרצה שהעסק ממול ייכשל וייסגר. הרבה יותר חכם להתפלל על עצמנו שהשם ישלח לנו פרנסה טובה ויצליח את דרכנו. הרי ברור שלהשם יתברך יש די פרנסה לשני העסקים, אז מה אכפת לנו שגם השני ירוויח ביחד איתנו? בשביל מה אנחנו צריכים להכניס לתוכנו את בלק ובלעם?
אפשר להרגיל את עצמנו לחשוב בצורה טובה על הזולת. אמנם אדם שהתרגל לקנא ולהסתכל בצרות על אחרים לא יוכל ביום אחד להשתנות. אבל אם נרגיל את עצמנו בכל יום לחשוב בצורה חיובית על האחר לפחות פעם אחת, נרגיל את עצמנו לברך מישהו שכבר מצליח להצלחה גדולה יותר, נרגיל את עצמנו להתפלל בשביל האחר למרות שלא חסר לו, כל זה יביא אותנו לאט לאט לשינוי בתפיסה שיהפוך אותנו לטובי עין שהברכה שרויה אצלם.
לכן הקדוש ברוך הוא ברך את אברהם שיהיה ברכה. הוא לא ברך אותו שיהיה “מבורך”, אלא שיהיה “ברכה”. שהוא עצמו יהיה ברכה, שיוכל לברך אחרים לפי ראות עיניו. כי זו הברכה הכי גדולה, שיהיה לנו מפתחות לשפע עצום כך שניתן לאחרים. לא מתוך צרות עין, שנרצה לשמור הכל לעצמנו ושאחרים ייכשלו, אלא שנרצה מכל הלב שלאחרים יהיה טוב, ואז ממילא כאשר הברכה עוברת דרכנו, אז בוודאי נזכה ליהנות מהשפע.
וכמו למשל שלאדם יש ילדים או תלמידים, וכאשר הם מצליחים הוא שמח מכך. כי הוא יודע שזה בעצם ההצלחה שלו. הוא לא מקנא שהם מצליחים יותר ממנו, כי ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלו. כך בצורה דומה, כאשר אדם מבין שהמחשבה הטובה שלו עבור אחרים מביאה להם שפע דרכו, אז ממילא אין לו במה לקנא, כיוון שהשפע שהם מקבלים הוא שלו ממש.
וצריך לדעת שעיקר השפע והטוב מגיע מתוך הראייה החיובית של האדם. וזה מה שטעה בו בלק, שראה את העולם באור שלילי ולכן חיפש כיצד לחסל את האויבים. ואז ממילא נשאב לאותה שליליות ולא הצליח להתחבר למקומות טובים. אבל עלינו לבחור לראות את הדברים מתוך מקום חיובי, ואז ממילא נוכל להתחבר ליותר שפע.
אנשים כל היום מדברים על הצרות שלהם. על המצב הגרוע שלהם, על המצב בעולם, על המצב הביטחוני, על הקושי הכלכלי, על כל מה שחסר להם, על כל מי שהציק להם, על כל אלו שצריך לנקום בהם וכו’. כל היום חושבים איך לצאת מהצרות ומה עליהם לעשות כדי להרחיק את המזל הרע מעליהם. אותם אנשים כל כך שקועים בשליליות, שהם נשאבים לשם יותר ויותר ורק מתרחקים מהסיכוי שלהם לצאת משם.
אבל במקום לחשוב איך להימנע מהדברים השליליים צריך להתעסק בטוב. ללמוד תורה, לקיים מצוות, לשמוח ואז השם יעשה הכל בשבילנו. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, שאם נתעסק באור התורה, ברוחניות, בקרבה לקדוש ברוך הוא, אז ממילא כל הרע ייעלם מאליו.
וזה מה שאמר רבי שמעון, שכאשר האדם לומד תורה וכל היום מתעסק רק בזה, אז מלאכתו נעשית בידי אחרים והוא לא צריך לדאוג לשום דבר. הכל מסתדר מעצמו. אם כולם היו לומדים תורה, לא היה שום רע בעולם. היה שפע, שלום וכל מה שצריך. כך התורה אומרת במפורש בפרשיות הברכות והקללות, וכן בוהיה אם שמוע ועוד מקומות.
וזהו גם עניין הנעלבים ואינם עולבים. ששם מגיע עניין הניסיון המעשי. שבא מישהו ומעליב מישהו אחר ללא סיבה מוצדקת. שפתאום מתנפל עליו ואומר לו דברים גרועים, ואז אותו אדם מתמלא בתחושות רעות, בכעס, בשנאה, פגעו לו בכבוד, הוא רוצה צדק, הוא מחפש נקמה, על דבר כזה לכאורה אי אפשר לעבור בשתיקה.
ובאמת הוא צודק, כי אותו אדם סתם העליב אותו ובדרך הטבע אין לו שום סיבה מוצדקת. לכן הוא רוצה להוכיח לו שהוא טועה. אלא שכעת יש לאותו אדם בחירה. הוא יכול להחזיר לו, לצעוק עליו בחזרה, להכות אותו, לומר עליו דברים לא טובים, לעשות לו תחבולות, לעשות בו נקמה, או לפחות סתם לשמור עליו טינה בלב ולאחל לו דברים גרועים. וכולם גם יצדיקו אותו, שהרי השני שסתם התנפל עליו הוא האשם שלא היה בסדר.
אלא שאם הוא יבחר בדרך הזו, אז אמנם ישקיט את הכעס ואולי גם ירגיש סיפוק מתחושת הניצחון שלו, שבוודאי תוסיף לו הרבה גאווה, שכך הוא לא “פרייר”, אבל יחד עם זאת הוא לא ירוויח מזה שום דבר ממשי. הכל יחזור להיות כפי שהיה, הצרות יישארו כפי שהן והוא לא יתקדם לשום מקום.
אבל מצד שני, הוא יכול לבחור להיות מהנעלבים ואינם עולבים. שבמקום להתעסק בנקמה בזולת, בוחרים להתעסק בטוב. במקום להגיב לשיגעון שמתרחש בחוץ, הוא יכול להתכנס בעצמו, להחדיר לעצמו מחשבות טובות, לדון את המשוגע שמולו לכף זכות, ואז לבקש בקשה מהשם. ואומרים רבותינו שזו סגולה עצומה, שמה שיבקש יתקיים.
אז מה עדיף? להיות כמו בלק ולבחור לעשות נקמה ורע לזולת? או לבחור ללכת בדרך השם ולעשות טוב לעצמו?
כך אנשים רבים מתעסקים בשליליות וכמו בלק שוקעים שם. רוצים להשמיד את המחבלים, להרחיק את הסבל, להתגבר על הצער וכו’. מתעסקים תמיד בדברים הלא טובים וחושבים כיצד לסכל אותם. איך לצאת מצרות ולחסל את הרע.
וכך גם כמו בלעם, הם בוחרים להעצים את אותה שליליות ולפלפל בה, אפילו שהיא בכלל לא קשורה אליהם. אנשים שומעים על ריב שלא שייך אליהם בכלל, ומיד מחליטים מי צודק ומי אשם, מתערבים ומכניסים את עצמם לתוך כל אותה שליליות.
יש כאלו שמחפשים איפה יש רע כדי להתעסק אתו. מכניסים את האף לכל מקום, מחרחרים ריב, מעצימים דברים גרועים, מייעצים עצות רעות וכו’. “אל תוותר לו”, “אל תהיה פרייר”, “תחזיר לו” וכו’. וכי מה זה נוגע אליך בכלל? מה אתה מתערב?
יש אנשים שמתווכחים ועושים הפגנות, כל היום עושים רעש אבל הם בכלל לא יודעים על מה הם נלחמים. הכל מתוך שמועות ודברים לא ברורים. ההוא אומר מילה ומיד כולם קופצים בלי לברר אפילו מה קרה.
ועל אחת כמה וכמה שיש לפעמים מחלוקות בדעת תורה, שיש גדולים שנחלקים, ואז כולם מתווכחים, מבזים תלמידי חכמים ואומרים דברים גרועים זה על זה. ובמיוחד אפשר לראות את זה בזמני הבחירות, שאז כאילו הכל מותר, לשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע, ביזוי תלמידי חכמים, שנאה, גידופים וכו’.
ואולי היה אפשר להבין מעט אם באמת היו לאדם ראיות ברורות ואיזה עניין ונגיעות, אבל זה בכלל לא קשור אליו. הוא ניזון משמועות ולא יודע חצי דבר על המתרחש. הוא שמע ויכוח, אז מיד הכניס את עצמו פנימה ותפס צד. וכי איזה עסק יש לו בזה? כל אדם יכול לבחור לעשות כרצונו, אבל מדוע להתערב במה שאחרים עושים ולהשפיע רע?
ככל שנפחית את מידת הקנאה הרעה ונרצה בטובת השני, נוכל לזכות לאהבת ישראל גדולה שתחלחל בלבנו ותשפיע על כל העולם כולו. מתוך אהבת ישראל נוכל לתקן את עוון שנאת החינם שהחריב את בית המקדש וכך בעזרת השם נזכה לבנינו במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה