המסע לתכלית של החיים

ראובן פיזנטי | א׳ במרחשוון ה׳תשפ״ג | אימון אישי | חדשות ועדכונים | יסודות היהדות

מעשה בשני חברים טובים, דוד ושמעון, שהיו עדים למחזה מרהיב ששינה את כל חייהם. בעוד ששהו יחד ושוחחו על החיים כהרגלם, פתאום הייתה להם התגלות עצומה שכמעט לא הצליחו להכיל. אור גדול סובב את המקום ומעין מלאך נגלה אליהם וגילה להם סודות עצומים. הם היו המומים לחלוטין. דברים שאף אחד מעולם לא ידע עליהם, נותחו לפרטי פרטים וכאילו שקיבלו את התשובות לכל שאלות החיים.

חשוב יותר מכל, היה הגילוי המרעיש, על מקום מיוחד במינו שנמצא בעולם ששם המוות לא שולט, שחיים בו ללא כל צרות, בעושר רב וכבוד גדול, מתוך בריאות ושלווה, יש שם את האנשים היפים בעולם, נופים מרהיבים, מאכלים טעימים, הנאות, חיים ללא כל צער, בלי טרדות, מלאי שפע, חידושים מופלאים, המצאות מדהימות וכל מה שאפשר לחלום אליו. אותו מלאך גילה להם היכן אותו מקום נמצא וכיצד הם יכולים להגיע אליו, וכעת כל מה שנשאר הוא לארוז את החפצים ולצאת לדרך.

דוד קיבל החלטה ברורה להגיע אל המקום הזה בכל מחיר. לכן תכנן היטב את הדרך, הכין מפה מסודרת, טלפונים נצרכים ושאר מידע ודברים שיוכלו להיות להם לעזר במסע הארוך שכלל טיסות, נסיעות והפלגות עד להגעה מדויקת לאותו מקום נידח ולא מוכר בקצה העולם. שמעון היה טיפוס פחות ממוקד שהולך בעיקר אחר לבו, ולכן ההתלהבות הגדולה אמנם סחפה גם אותו למצוא את אותו מקום נכסף, אבל היה קל יחסית להטות אותו גם למקומות אחרים שלפעמים הרחיקו את המטרה.

מלאי התרגשות, הגיעו שניהם לשדה התעופה והתחילו את המסע המופלא. עברו מטיסה לטיסה, מארץ לארץ ונהנו מהדרך. מדי פעם שמעון קצת נטה להיסחי דעת שונים, לשבת קצת פה או לטייל שם, אבל מהר מאוד דוד הצליח להחזיר אותו אל היעד. “זה לא שווה להתעכב ולבזבז זמן וכסף על שטויות” אמר לו דוד, ״צריך לדבוק במטרה האמתית.״

הקרבה זמנית כדי להגיע למקום טוב יותר

כך הכל הלך בצורה טובה עד שהגיעו למקום המיושב הקרוב ביותר לאותו אי מופלא וחלומי. אלא שמשם כבר לא היו דרכי הגעה מסודרות והיה עליהם להסתדר בכוחות עצמם. לשם כך היה עליהם לשכור ספינה שתיקח אותם לאותו מקום, אלא שכיוון שזו לא הפלגה שגרתית, התברר להם שזה עולה הון תועפות, מה שכמובן לא היה להם.

מכורח הנסיבות, היה עליהם למצוא איזשהו מקור פרנסה, ואכן מצאו להם עבודות מזדמנות והתגוררו באכסניה רעועה, עד שיצליחו להשיג את הכסף לממן את הספינה.

לאחר שכבר עברו כמה חודשים והמטרה עדיין נראתה רחוקה, פנה שמעון לדוד בייאוש ואמר לו שכבר אין לו כוח. נמאס לו לישון על מזרן קרש שעושה לו כאבי גב נוראים, נמאס לו לאכול אוכל של מסכנים ולהיות מוקף בג׳וקים ופרעושים, הוא אמנם מוכן להתפשר על רמת חיים ממוצעת ומטה, אבל כבר לא מסוגל לחיות בעניות נוראה שכזו.

״אז מה אתה מציע?״ שאל דוד.

״אולי נמצא איזו אכסניה טובה יותר.״ ענה לו שמעון, ״זה מעט יותר כסף, אבל זה שווה את זה.״

דוד מיד הבין שאכסניה יקרה יותר זה אומר יותר ריחוק מהמטרה, שהרי ייקח להם עוד יותר זמן עד שיצליחו לחסוך סכום מתאים לשכור ספינה. הוא ניסה לדבר ללבו של שמעון. ״אמנם אלו באמת תנאים גרועים שאנו חיים בהם כעת, אבל זה שווה את זה. זה זמני. אחרי שנגיע לאותו אי חלומי, למי יהיה אכפת מכל מה שעברנו. אם נעלה את הרמה, זה אומר שנהיה רחוקים עוד יותר מהמטרה. אולי בכל זאת כדאי להתגבר ולהמשיך במצב הנוכחי?״

שמעון כבר היה מוכן לזה וענה לו מיד ״חשבתי על זה הרבה. במקום לעבוד בעבודות מזדמנות ששוחקות ומאמצות ומכניסות גרושים, אנחנו יכולים ללמוד מקצוע רציני, ואז נצא לשוק ונוכל להרוויח בכמה ימים מה שאנחנו עושים בחודש. תוך שנה שנתיים נוכל לעשות מספיק כסף בשביל הספינה. נכון שיש בזה הרבה השקעה, אבל בזמן מועט נוכל להרוויח את כל הכסף שהשקענו בחזרה. אדרבה, נוכל להגיע מהר יותר למטרה שלנו.״

לדוד זה לא היה נשמע טוב. הוא תמיד התמקד במסע וחישב את הדרכים להגיע כמה שיותר מהר, והדבר האחרון שהוא רצה לעשות זה לפתח קריירה ולהשקיע בתנאי השהות שלהם באותה ארץ זרה מזדמנת שהייתה רק תחנה בדרך עבורם. וכי ילמדו מקצוע? מה להם ולזה? אבל יחד עם זאת, היה קשה להתנגד לשמעון, שכן היה ממש בדבריו. שאם ימשיכו במתכונת הנוכחית, ייקח להם כנראה עוד חודשים רבים ואולי אף שנים של חיי צער עד שיצליחו להשיג את הכסף הדרוש להם.

שמעון כבר דאג לכל הפרטים. רשם אותו ואת דוד ללימודי מקצוע במסלול מקוצר, תוך שמונה חודשים יהיה להם מקצוע נחשב שייתן להם הכנסה מכובדת. גם דאג לדירה נחמדה וראויה יותר שתנעים קצת את שהותם. וכך היה שמח ומרוצה.

קיצורים שמאריכים את הדרך

החודשים הבאים היו כצפוי קשים יותר. שמעבר לעבודה הקשה והמעייפת שהייתה קודם, כעת גם שעות המנוחה שלהם הוסבו ללימודים מפרכים וכך כמעט לא נותר להם זמן פנוי לנוח ולהתרווח. גם הדירה דרשה תשלום גבוה יותר ולכן לא יכלו להרשות לעצמם לקחת מעט הפסקה מהעבודה הקשה. גם כמעט לא הצליחו לחסוך בצורה כזו, אלא אדרבה, גם את הכסף שחסכו קודם לכן היו צריכים להוציא על הלימודים ועל ההוצאות הנלוות. אבל הם התנחמו בזה שזה זמני, ובקרוב יחליפו מקצוע וירוויחו כסף טוב בקלות ובמהירות.

יום רדף יום, חודשים חלפו, ועדיין היו דוד ושמעון דבקים במטרתם. לאחר שקיבלו את התעודה המיוחלת למקצוע נחשב ומבוקש, הם חיפשו את מזלם במציאת מקום עבודה מכובד וראוי. דוד מצא להם מקום טוב שגם יכול להכניס יפה, אלא שהוא היה רחוק ממקום דירתם. לכן היה בידם לבחור, בין מעבר דירה למקום פחות נוח וגם יקר יותר, לבין נסיעה מתישה בשלוש אוטובוסים לכל כיוון בכל יום.

״יש לי רעיון נהדר!״ אמר שמעון שתמיד חיפש חידושים, נוחות וקיצורי דרך, ״נקנה רכב ונוכל להגיע בקלות לעבודה בכל יום״.

״נקנה רכב?״ היסס דוד, ״ומהיכן נשיג כסף לרכב?״ שאל.

״אל תדאג, יש רכבים זולים, אפשר למצוא משהו נחמד.״ ענה לו שמעון. ״אבל תדע לך שאפשר לעשות משהו יותר חכם, כי בדרך כלל הזול יוצא בסוף יקר. במקום רכב זול שיעשה בעיות, ואז נתקעים באמצע הדרך וכל יומיים צריך לבזבז זמן וכסף על מוסך, אפשר להשקיע טיפה יותר. אפשר לקחת מימון לרכב, יש בעשרים וארבע תשלומים קטנים יחסית שנוכל לעמוד בהם עם המשכורת של העבודה החדשה. זה כסף שיחזיר את עצמו וזה שווה לטווח הארוך. בסוף גם נוכל למכור אותו ומזה ניקח כסף לשכור ספינה.״

דוד חשש מאוד, ״עשרים וארבע תשלומים זה שנתיים שלמות. ומה עם ביטוח? ומה עם דלק? ומה עם בלאי של הרכב? לא עדיף כבר לסיים עם מה שאפשר, להתפשר, להשיג את הכסף ולעוף מכאן כבר?״

שמעון הסכים עם דוד, אבל הסביר לו שאין להם ברירה אחרת. וכי מה עוד הם יכולים לעשות? וכי יסתדרו עם כל כך הרבה אוטובוסים בכל יום? הרי הם לא יעמדו בזה. ובאמת כפי שאמר כך עשה. שמעון קנה רכב נוח ומרווח וכך יכלו להגיע בכל יום לעבודה בנוחות ובקלות.

ההכנסות של דוד ושמעון גדלו כמצופה, אבל בצורה לא צפויה גם ההוצאות שלהם גדלו. ״אני לא מבין מה אנחנו עושים לא בסדר״ אמר לעצמו שמעון. דוד הבין היטב מה הם עושים לא בסדר. הם משקיעים בנוחות השהות שלהם ולא מתפשרים. בכל פעם שהמשכורת גדלה גם רמת המחיה שלהם גדלה בהתאם. קונים מוצרים יקרים ומשעבדים את עצמם לכל מיני הלוואות. עם הזמן הם התפתו שוב ושוב ורכשו דברים שאמנם היו נחמדים ואולי אפילו מועילים, אבל במבט לאחור הם בוודאי לא היו שווים את ההשקעה הרבה. היה אפשרי לוותר עליהם. היה עדיף להידחק ולחיות בצמצום ולהגיע אל המטרה.

״אולי פשוט נחזור לגור באיזה צריף קטן בתנאים גרועים וכך נוכל לחסוך ולהתקדם למטרה האמתית?״ קיווה דוד לשכנע את שמעון. ״למי אכפת מהשהות כאן. אני רק רוצה לסיים את העניין הזמני כאן ולצאת מפה לכיוון האי. שם יהיה טוב באמת.״

״איך אפשר לגור בצריף?״ השיב שמעון, ״אבל אתה יכול להירגע. הבנתי איפה הבעיה. אנחנו משלמים הרבה כסף על שכר דירה״. דוד שמח לשמוע את שמעון אומר את זה, וציפה שיסכים כעת להתפשר על רמת המחיה ולקחת משהו זול יותר, אבל לשמעון הייתה כוונה אחרת לחלוטין. ״אנחנו צריכים לקנות בית״ אמר שמעון בהחלטיות.

״לקנות בית?!״ הזדעזע דוד. ״הרי זה כמו לשכוח לחלוטין מהמטרה והיעד שלנו ולהשקיע במקום הטמא הזה״.

״אל תדאג״ אמר שמעון, ״לא התכוונתי להתקבע פה, אלא שנקנה נכס וכך נחסוך את כל הכסף של שכר הדירה. במקום לשלם שכירות שהולכת לאיבוד, נשלם כמעט את אותו סכום למשכנתה שזה חלק מהשווי של הדירה. זה כמו לשלם לעצמנו. עוד שנה שנתיים נוכל למכור אותה באותו מחיר ואולי אפילו בסכום גבוה יותר, נכסה את המשכנתה ובשאר נוכל לשכור ספינה.״

ממחשבה למעשה, דוד ושמעון קנו דירה. יותר נכון לומר ששמעון קנה דירה. דוד לא באמת רצה את זה, אבל הוא פשוט לא ידע איך להתנגד לשמעון. שמעון תמיד הצליח לשכנע ולדחוק אותו לכך שיסכים אתו, למרות שזה אף פעם לא היה בלב שלם. דוד התייסר מכל רגע שעבר. הוא הבין שבכל רגע הם מתרחקים עוד ועוד מהמטרה. הבין שהיעד שלהם הופך לאט לאט לפחות מציאותי. ״אני לא יודע…״ מלמל דוד, ״עברה כבר יותר משנה מאז שקנינו דירה ועדיין לא נראה שמשהו מתקדם. כבר כמה שנים שאנחנו תקועים במקום הזה וכאילו התרגלנו לחיות פה.

אנחנו רק משקיעים עוד ועוד בחיי חומר, רהיטים, מוצרי חשמל, בגדים, מזון מהיר ועוד ועוד תשלומים. מלאים בחובות ושקועים בבוץ שאי אפשר לצאת ממנו. בכל פעם צצה איזו תקלה חדשה, דרוש איזה תיקון או שיש כל מיני דברים נצרכים. כאילו שהכול חשוב ואי אפשר לוותר על כלום, אבל יחד עם זאת היינו יכולים לוותר על הכל. היינו יכולים לגור בצריף קטן, ללכת ברגל, לחיות בלי תנאים, אבל היינו מתקדמים למטרה האמתית. מה אתה אומר שמעון, אולי פשוט נמכור את הכל ברגע זה ונתקדם במסע שלנו?״

״זה לא כדאי״ הצהיר שמעון. ״אנחנו נפסיד המון כסף אם נמכור עכשיו הכל. רק לסגור את החובות ולסיים את כל התשלומים והשעבודים ייקח לנו עוד מלא זמן. וגם לא יהיה לנו אחר כך כלום ונצטרך להתחיל מהתחלה. כדאי להמשיך לחסוך. ובכלל, הרי אנחנו לא באמת יודעים היכן נמצא המקום הזה במדויק. מה נעשה אם לא נסתדר? ואם בכלל לא נמצא אותו? ומאיפה בכלל אנחנו יודעים שאותו מקום קיים? אולי זו סתם הייתה אשליה וכל הסיפור בכלל לא אמתי?״

״לא אמתי?!״ דוד הזדעזע משמעון אפילו יותר מהפעמים הקודמות. ״הרי ברור לנו שזה אמתי. שנינו ראינו ושמענו את המלאך באותו ערב. אי אפשר לטעות בזה. עזבנו את הכל ועשינו מסע כדי להגיע לפה. וכי היית עושה את כל זה אם זה לא היה אמתי?״ אמר דוד בכעס.

״תירגע…״ שמעון ניסה להשקיט את האש שהבעיר. ״לא אמרתי שזה לא אמתי. אני פה אתך ואנחנו ממשיכים במסע. אבל צריך להיות מתוכננים היטב, לא סתם לעזוב הכל ולסמוך על המזל, לא סתם להאמין לכל מה שאומרים לנו, צריך להיות מחושבים. לאט לאט. אי אפשר לזרוק את כל החיים שלנו, את כל מה שהשקענו בשביל איזה מקום שאף אחד מעולם לא שמע או ראה.״

״וחוץ מזה…״ המשיך שמעון, ״תדע לך שאני מרגיש בודד. כולם חיים את החיים, מקימים משפחות, ורק אנחנו תקועים כאן בלי מוצא. מי יודע מתי נגיע אל האי הזה, אם בכלל. אני לא רוצה למות בודד בלי המשך. אני רוצה להקים בית, להתחתן, להקים משפחה.״

אמנם דוד הבין ללבו. גם הוא עצמו הרגיש כך. אבל יחד עם זאת הבין שלאט לאט הם סוגרים לעצמם את הסיכויים. הרי בוודאי שאם יגיעו לאותו אי קסום שעליו סיפר המלאך יוכלו למצוא נשים נפלאות וטובות הרבה יותר ממה שיצליחו פה. יוכלו להקים משפחה ולחיות חיי אושר אמתיים ממש ונצחיים, כפי שלעולם לא יצליחו במקום אחר. הוא לא רצה להמשיך לאבד זמן. אבל מצד שני הוא היה תלוי בשמעון. הוא לא רצה להמשיך את המסע לבדו וגם לא יכל לעשות זאת לאחר שהיה משועבד לכל כך הרבה מחויבויות.

שנים חלפו. שמעון הקים לו משפחה, וגם דוד לבסוף נמשך והלך בעקבותיו. המחויבויות הלכו והתרבו וככל שהזמן עבר כך הפך להיות קשה יותר לעזוב את הכל. הרי עכשיו יש גם אישה וילדים שתלויים בהם והם בוודאי לא יכולים ללכת לאותו מסע. וכי יעזבו את המשפחה שהקימו? וכי יוותרו על כל הרכוש שלהם? וכי ייקחו ילדים קטנים להפלגה מסוכנת ליעד לא מוכר שאף אחד לא באמת יודע להיכן תוביל?

ההרגלים עושים את שלהם. הייאוש עושה את שלו. אמנם החלום תמיד נשאר, אבל רק בגדר חלום דמיוני. אולי כשיגדלו הילדים הם חשבו לעצמם, אולי כשתיפול עליהם איזו הארה נוספת משמיים, אולי כשיגיעו ימי הזקנה, ואולי בגלגול הבא. כך הכל נשאר תקוע ועוד חלום נפלא הלך לו לאיבוד.

ואמנם הסיפור של דוד ושמעון הסתיים בצורה קצת מאכזבת, אבל את הסיפור שלנו אנחנו אלו שקובעים כיצד הוא יסתיים. כי המסע שעברו דוד ושמעון הוא פחות או יותר המסע של החיים שלנו.

האם אנחנו באמת מתקדמים לכיוון המטרה שלנו?

עלינו להתעורר ולהבין. יש מטרה לעולם. יש מטרה לחיים שלנו. יש לנו תפקיד ויעד שאליו אנו צריכים להגיע. וכל זה לטובתנו כמובן. אלא שיש גם הרבה מניעות והיסחי דעת.

היצר הרע נדמה לנו כמו החבר הכי טוב שלנו. כאילו שהוא באמת רוצה להגיע אל היעד. אבל אז הוא מעוות את הדרך ומציע רעיונות גרועים שמרחיקים אותנו מהמטרה. אלא שהוא עושה זאת בצורה מתוחכמת, שכאילו זה יקדם אותנו, זה ייתן לנו כוח.

״כדאי לעבוד הרבה ולהרוויח הרבה כסף, ואז נוכל ללמוד תורה כל היום בלי דאגות״. ״כדאי לאכול דברים טעימים, לצאת לטיולים, לכייף עם חברים ולהתעסק עם הנאות העולם כדי שנהיה מיושבים ויהיה לנו כוח ללמוד תורה״. ״כדאי להחזיק טלפון חכם כדי לשמוע שיעורי תורה, לחזק את החברים ולחסוך זמן עם הנוחות״. ״כדאי להשקיע במותרות העולם הזה כי אלו דברים הכרחיים ממש עבורנו״.

וכך היצר הרע נותן לנו עוד ועוד רעיונות גרועים, כאילו שזה מוכרח. כולם עושים את זה, כך צריך לחיות וכו׳. ואמנם בוודאי שצריך לעשות השתדלות בגשמיות ולא לסמוך על הנס, אבל רק השתדלות מינימלית והכרחית לצורך המטרה האמתית, שהיא החיבור הרוחני להשם יתברך דרך התורה והמצוות. אבל אנשים זונחים את הרוחניות ועוסקים כמעט לחלוטין רק באותה השתדלות גשמית.

להשקיע בעיקר

אנשים רוצים להשקיע כדי שיהיה להם טוב. ואפשר לדייק שהטוב זה המטרה וההשקעה זה הכלי והדרך להגיע לזה. אבל בפועל הם מתמקדים בהשקעה כאילו שזו התכלית ולא כל כך אכפת להם מכך שהם מאבדים את הטוב.

הם משקיעים בלימודי מקצוע, בעבודה, בכסף, בבית, במשפחה, ברכב, בבילויים, בטיולים, בחיי חברה, במותרות, בחיי נהנתנות ובעוד אינספור דברים. אלא שכל אלו הם רק כלי עזר עבורנו כדי להגשים מטרות אמתיות. אבל במקום להגשים במציאות את אותן מטרות, אנו משקיעים באותם כלים והופכים אותם לעיקר.

ואז מתרגלים לכל זה, והופכים להיות משועבדים. לא יכולים להפסיק. כמו התמכרות להרגלים, שאנו לא מסוגלים בלעדיהם. מוכרחים את הפינוק שלנו. אוי ואבוי אם לא נשתה כוס קפה בבוקר או אם הרכב לא יתניע. כל החיים שלנו תלויים באותם הרגלים. והם העיקר. בהם אנו משקיעים את זמננו, כספנו ומאמצנו. וזונחים את העיקר האמתי.

אז אדם יכול לוותר על שיעור תורה כדי לסדר איזה עניין עם מישהו שחייב לו מאה שקל. כי מבחינתו המאה שקל שחייבים לו ולא החזירו לו זו טרדה רצינית שממש עושה לו רע והוא רוצה לסיים עם זה. אבל השיעור תורה זה לא נראה לו כמו איזה הפסד גדול. הוא ישלים את זה מחר. אבל אילו היה יודע מה הערך של שיעור תורה בודד, היה מוותר גם על מליון שקלים, ובלבד שלא יפריעו לו בשיעור.

במשך יום שלם אדם מתעסק עם הטלפון שלו מאות פעמים, מדבר דיבורי סרק, רודף אחרי תאוות, עושה סידורים, צופה בסרטים, משחק משחקים וסתם מבזבז את הזמן. הוא לא מרגיש, כי זה רק דקה פה ועוד כמה דקות שם, הוא לא מבין שזה שורף לו את כל הזמן ולא משאיר לו כמעט רגע פנוי לבנות לעצמו את העולם הבא שלו.

ואז אם מישהו ידבר על תכלית לחיים, או שיזדמן לו איזה שיעור מוסר וכדומה, אז ירגיש שזה כמו בזבוז זמן. כי יש לו את כל הבלי העולם שבהם הוא רוצה להשקיע. לעשות פרגולה, לסדר את העניין בבנק, ללכת לאירוע וכדומה. אז למי אכפת עכשיו מתכלית החיים? למי יש זמן ללכת לשיעור תורה או לעצור לאיזה שעה של התבוננות על החיים? למי יש זמן לחשוב אם הוא בדרך הנכונה או לא?

ועל זה אמרו חז״ל מרבה נכסים מרבה דאגה. כי כל נכס מביא אתו אינספור טרדות. צריך לשמר אותו, לתחזק אותו, לתקן אותו, לטפל בו, למכור אותו, לנקות אותו, להשקיע בו וכו׳. האדם הופך למחויב לאותו נכס. הוא לא יכול לעזוב ואתו ולהמשיך הלאה, אלא הוא משועבד אליו. ולא רק מבחינה גשמית, אלא בעיקר מבחינה רוחנית. זה תופס אצלו מקום רב בתודעה, עוד מטרד, עוד אחריות, עוד עניין שהוא כבול אליו ולא יכול לעזוב אותו, עוד דאגה לחשוב עליה, עוד עניין לא סגור.

שעבוד לעולם החומר

והיום אנו חיים בדור של שפע, שלכל אחד יש ברז מים נגיש ובית כיסא בקרבת מקום וכך הוא חי יותר טוב ממיליארדר שלפני מאה שנה. כל שכן אם יש לו מזגן, מקרר, טלפון ואור חשמל. אבל היום אנו טרודים ומלאי צרות. אף אחד לא מרגיש כמו מיליארדר. אף אחד לא מעריך. כי יש כל כך הרבה טרדות לטפל בהן. יש כל כך הרבה עומס. כל כך הרבה מטלות. ואדם משועבד לכל זה. זה מזיק לו, אבל הוא מרגיש שהוא לא יכול לוותר על זה.

וכל אדם יאמר לעצמו שאצלו הוא מסתפק במועט והדרישות שלו זה באמת רק ההכרחי ביותר עבורו. הוא מוכרח לגור בבית מרווח, והוא לא יכול לוותר על רכב, והוא חייב לצאת פעם בשנה לאיזה נופש וכו׳. ואת כל זה כמובן צריך לממן ולתכנן, וזה גם דורש טיפול ותחזוקה, וברור שזה מביא עוד הרבה דאגות חדשות, ויוצא שהאדם שקוע בחובות, הן חובות כספיים והן חובות רגשיים ותודעתיים, ומשועבד לגשמיות של העולם. הוא בכלל לא מבין את זה, אבל הוא הפך להיות עבד של החומר. במקום להשתמש בחומר כדי שיעזור לו לעשות את העבודה הרוחנית, הוא זורק את הרוחניות והופך לעבד להשגת חיי חומר.

במקום להגיע אל האי הנכסף, אל הטוב המוחלט, אל החיבור הרוחני להשם יתברך שהוא מקור כל השפע, אנו משקיעים בהבלים חסרי טעם שלא יועילו לנו כלום וסתם מבזבזים לנו את החיים. ואז סף הריגוש עולה ואנחנו רק רוצים עוד ועוד, ואף פעם לא מרוצים ממה שיש לנו, אלא תמיד עצובים וכועסים, מקנאים ומרגישים חוסר סיפוק, רוצים דווקא את מה שעדיין אין לנו.

וכאילו מרגישים שאי אפשר לעצור את זה באמצע. יש לנו כל כך הרבה אחריות. וכי פתאום נעזוב את העבודה? וכי נזרוק את המשפחה? והרי זה בוודאי לא אפשרי, וגם לא כל כך מוסרי. אז פשוט ממשיכים הלאה באותה צורה בלי הרבה מחשבה.

הדרך לעשות שינוי ולהתקדם אל המטרה

אלא שאמנם אי אפשר לעזוב את הכל פתאום ולהתהפך ברגע, אבל זה כן באפשרותנו להתחיל לעשות עבודה. לצמצם את חיי החומר בצורה הדרגתית. להקדיש יותר זמן לנשמה. לפנות זמן ולהשקיע מאמץ במטרות האמתיות של החיים. לחשוב יותר על המקום שאנו שואפים להגיע אליו, ולראות כיצד אנו יכולים להגשים את זה במציאות.

לחשוב בצורה אמתית מה פחות הכרחי, אילו דברים גשמיים אנו יכולים להוריד מסדר היום שלנו, איך אנו יכולים לקחת פחות אחריות על דברים גשמיים, איך נעבוד פחות ולא נסתנוור מהכסף, איך נוסיף שיעורי תורה ונתחזק במצוות.

זה קל להגיד שהכול הכרחי והדבר היחיד שאנו יכולים לוותר עליו בסדר היום שלנו זה שיעור התורה שיש לנו. כי אנו מסתכלים מתוך המשקפיים של עולם החומר. אדם מוכן לוותר על שיעור תורה באופן חד פעמי אם צץ איזה עניין דחוף, אבל הוא לא יוותר על העבודה שלו או על איזו עסקה שתכנן.

אבל אם אדם ינסה להיות אמתי יותר ולהתבונן היטב בדברים, בוודאי שהוא יוכל למצוא שישנם דברים שאפשר לוותר עליהם והם סתם נובעים מתוך תאווה ורדיפת החומר. היה עדיף לאדם לאכול פת במלח ולגור בצריף, ובלבד שיחייה חיי תורה ומצוות. ובאמת אף אחד לא צריך להגיע לזה, כי גם אם הוא יאכל קצת יותר ויעלה את רמת המחיה, מכל מקום עדיין יצליח למצוא זמן לעסוק בתורה. אלא שכאילו ברור לו שהוא מוכרח לגור בבית גדול עם מכשירי חשמל וריהוט יוקרתי וכדומה, ואז חיי החומר כובלים אותו ומשעבדים אותו כך שלא יוכל להתקדם.

אם נשאל אותו מה הדבר הכי חשוב בחיים? בשביל מה הגיע לעולם? מה המטרה? אז הוא לא יתבלבל. הוא יודע שהתורה אמת והרוחניות עיקר. אבל בפועל, הוא עושה את ההפך הגמור. כי היצר הרע מטה אותו להשקיע בדברים החולפים ואז ממילא הוא משתעבד ולא נותר לו פנאי לעסוק בתכלית העיקרית. ואז הוא מתרץ תירוצים, רואה את התאוות שלו כדבר הכרחי וחשוב, רואה את הרוחניות כדבר פחות ערך. אבל זה רק מתוך שיש לו יצרים ותאוות והוא נגוע ומנסה להתיר אותם בכל מחיר. זה לא מתוך מחשבה. אם יעצור לחשוב ויתבונן על הדברים באמת, הוא יגיע למסקנות הרבה יותר חכמות בקשר לחייו.

וכעת הכל תלוי בנו. אנו אלו שבוחרים אם להמשיך להקשיב בקול היצר הרע, לרדוף תאוות ולבזבז את הזמן היקר על חומריות, או אם לעצור את הדברים ולהתחיל להסיר מאיתנו שעבודים גשמיים ולהוסיף עוד ועוד השקעה ברוחניות ובעיקר.

אנחנו יכולים לסיים את הסיפור אחרת. להגיע אל אותו אי נכסף. להגיע לאושר אמתי ולחיים נפלאים באמת. רק צריך להתמקד במטרה.

השם יתברך יזכה אותנו לדבוק במטרה האמתית, להיות ממוקדים ולהגיע אל היעד הנכסף, להיות קרובים להשם יתברך וליהנות מזיו שכינתו.