בעזרת השם יתברך נעשה ונצליח
אור נקי רוני פיזנטי

האתר אור נקי נועד להנגיש לכל יהודי תוכן כשר, נקי ואיכותי בחינם. מאמרים ודברי תורה במסע לעומק פנימיות הנפש ולחיזוק האמונה. ספרים, חוברות ועלונים להורדה. מידע יהודי. תכנים, תוכנות והורדות חינם. הכל בשפה ברורה, בפשטות ובגובה העיניים. מוגש על ידי ראובן פיזנטי, מחבר הספרים ״מחפשים את האמת״ ו״מהפרשה לחיינו״. למידע נוסף לחצו כאן

קשר של קיימא – הרמוניה או אטרקציה?!

נתנאל משולם | י״ד בשבט ה׳תש״פ | כותבים אורחים

הרמוניה או אטרקציה – ההבדל בין בניית בית יהודי על אדני התורה והיראה לבנית בית מודרני על אדני חלון הראוה.

הגעגוע השתלט עליה ועורר בה כמיהה עזה לימים שהיו הם בטירוף חושים לימים שהיו מלאים רגעים קסומים של השנה הראשונה, בה לשניהם היה נצנצים בעיניים. ימים שכל שטות ריגשה אותם וגרמה להם להתגלגל מצחוק. ימים שכל דבר פשוט ושגרתי כקניות בסופר, טיול לגאולה וביקור אצל הסבתא. היו חוויות רגשיות.

חוי אשה חרדית שבתמימותה חשבה שמלחמת החורמה של ציבור בני התורה בתרבות החילונית מערבית היא נקודתית בגלל בעיות של כשרות וצניעות. היא לא ידעה שמדובר במשהו בסיסי ומהותי יותר של שאלת החיים: מה המטרה שלשמה אנו חיים? האם ליהנות מתענוגות העולם? שזוהי השיטה החילונית מערבית. או המטרה הם חיי הרוח, המהבילים את תענוגות העולם החולף? שזוהי שיטת עולם התורה.

שאיפת חייה של חוי הייתה ליהנות מהחיים, להתלבש יפה ואופנתי, כמובן צנוע או יותר מדויק על גבול הצניעות, היא בשום פנים ואופן לא הסתובבה פרועת ראש אלא כיסתה את ראשה בפאה ארוכה. היא בשום פנים ואופן לא לבשה מכנסיים אלא חצאית קצרה על גבול הברך. מה שנקרא פאה יותר ארוכה מהחצאית. היא בשום פנים ואופן לא לבשה חשוף אלא כסתה את כל גופה בבגדים אופנתיים על גבול הצמוד שאותם רכשה בקסטרו וזארה בקניון.

הם יצאו לבלות בבתי קפה כמובן בכשרות בד”ץ, נסעו לסופי שבוע בבתי מלון כמובן המאורגנים במיוחד לחרדים, טסו לחו”ל שלש פעמים בשנה.

ובעצם סיגלו לעצמם תרבות מערבית כשרה.

צפייה בסרטים בכשרות הה.. הה… הה… גרמה לה לרצות שהחיים שלה יראו כמו בסרטים מלאי סטייל אמריקאי. וכל סצנה על אושר זוגי הכאיבה לה בלב בתחושה שהיא מפספסת את החיים. כי אצלה האושר הזוגי המנצנץ נשחק ואינו אלא נוסטלגיה מלאת געגוע.

למרות שלא היו להם בעיות ומריבות, בשבילה זה היה אסון – זוגיות בנוסח החרדי המבוססים על ‘שלום בית’ ללא אהבה. כך לפחות לפי טענתה.

בעיניה השטופות מציפייה של המון שעות במדיה מערבית נוצר בלבול מושגים ובמקום לרצות אהבה מבית מדרשו של היצר הטוב היא רצתה אהבה מבית מדרשו של היצר הרע.

המחשבות על גן עדן בזה העולם שהיא מפספסת, זרעו בה תסכול שגזל ממנה את האושר. היא האמינה שברגע שתזכה לאושר זוגי מסעיר רגשות היא תוכל לחוות את גן העדן כבר בזה העולם.

היא לא הפנימה לחייה את מאמרי חכמינו ‘יש לו מנה רוצה מאתיים’ ו’אין אדם מת וחצי תאוותו בידו’ דהיינו שלעולם חיי הגשם גם המפנקים ביותר לא יעניקו תחושה של סיפוק ומי שאושר חייו מושתת עליהם כנראה הוא יחמוק ממנו לנצח.

נקישות בהולות בדלת ניערו אותה ממחשבותיה, ואל ביתה התפרצה בסערת רגשות בת דודתה דסי שאנשים טועים בהן כתאומות.

‘אני מתגרשת’ יללה בבכי, כשהיא נשפכת אל תוך זרועותיה.

חוי חיבקה את דסי בחיבוק תומך ואוהב, ולאחר שנרגעה ניסתה להבין ממנה מה קרה ועל מה המהומה?

”הבנתי שמגיע לי חיים טובים ומאושרים. אני לא רוצה לשרוף את החיים על זוגיות כבויה” פרקה בבכי.

חוי הקשיבה, תמכה ויותר מכל הזדהתה, היא גם מרגישה כמוה. היא אפילו קינתה בה שיש לה אומץ לדאוג לעצמה…

חוי הייתה שם בשבילה, במסע המפרך אל האושר… כשברקע ההמנון ”הבנתי שמגיע לי חיים טובים ומאושרים. אני לא רוצה לשרוף את החיים על זוגיות כבויה”, מסע שהסתיים בפסגת האושר בנישואיה השניים של דסי, כשהריגושים וההתלהבות של זוג צעיר בשנה הראשונה חוזרים לחייה.

חוי הבינה שגם לה מגיע… ואט אט החלה לאזור אומץ ולגבש לעצמה את החלטה הדרמטית איך היא מעדכנת את גבי בעלה בהחלטה שלה גם להתגרש ולהצטרף למסע האושר של בת דודתה הנפש התאומה שלה.

אי שם במקום קסום בחו”ל בחבל ארץ נהדרת השופעת במפלים ונוף עוצר נשימה היא הפציצה את הפיד בתמונות שלהם – שלה ושל גבי נראים מאושרים כזוג מהאגדות. שהוציאו לכולם את העיניים מקנאה. היא מביטה בעשרות הלייקים קוראת את התגובות המפרגנות. ונעשה לה צורם מהשקר שהיא משווקת כלפי חוץ. ופשוט התפוצצה, וכך בלי שום הודעה מוקדמת כשהם מצטלמים על השקיעה הפנורמית היא שולפת את לשונה בכדי להכריז על גירושים.

אלא שהמילים הדרמטיות נבלמות לה על קצה הלשון – רגע! מה השקר? האם בעלי? או הנצנצים? זועק קול פנימי מתוכה, ומבקש ממנה כנות. 

הרי כל פעם שאנו טסים לחופשה בחו”ל, אני גואה מריגושים, סוערת מהתלהבות, מתפעלת מהמראות החדשים, מדברים שיש רק בחו”ל ואין בארץ, למרות שאני זרה שם ומגמגמת באנגלית. וכשאני חוזרת לישראל אני מרגישה בנוח, שייכת, ומביטה בתחושת עליונות מקומית על תיירים.

זיכרון שובב מהטיול בהולנד צץ לה בזיכרונה – היא מדוושת באופניים ברחובות הולנד לצד הנהרות הרבים שבתוך העיר, ומתפעלת מהברווזים שממלאים את הרחובות במקום החתולים שממלאים את הרחובות בישראל. היא חייבת להנציח את היופי שמסביבה, שולפת את הנייד ומסריטה סלפי, שהסיח ממנה את דעתה, וגרם לה להחליק עם האופניים אל אחד הנהרות.

בעלה זינק במהירות, מה שהבהיל את הברווזים הרבים הסמוכים, שפרסו כנפים ונמלטו אל המים היישר על ראשה של חוי… 

הסצנה המשעשעת לתוך הקריאות בעברית של בעלה: “חוי את בסדר?” גרמו למקומי שהושיט עזרה, לשאול אם הם מישראל?

הם ניסו להגיד לו באנגלית שהם אכן מישראל. אלא שהוא עצר אותם ואמר: “אפשר לדבר בעברית”.

“רגע. אתה יהודי?” ניסו לברר.

“לא. פשוט ביקרתי הרבה בישראל, כך שאני מכיר קצת את השפה. אני מאוד אוהב לטייל בישראל, היא מאוד יפה, ברחובות שם מטיילים נמרים קטנים שלפעמים רואים אותם מנסים לצוד בעלי חיים קטנים, במקום הברווזים המשעממים שפה בהולנד…”

“נמרים? בישראל?” מתפלאים חוי ובעלה.

הוא שולף את הנייד ומראה להם.

אהה… ארוך נשמע מפיהם, חתולים… את האמת הוא צודק זה בדיוק נמרים בקטן.

כל אחד מתלהב ממה שחדש לו והוא לא מכיר. מי שבשגרת הרחוב רואה ברווזים, וחתולים רואה לעיתים רחוקות בפינת החי, או בטיול בחו”ל, מתלהב מחתולים, שנראים לו כנמרים קטנים ומשתעמם מברווזים. ומי שבשגרת הרחוב רואה חתולים, וברווזים רואה לעיתים רחוקות בפינת החי או בטיול בחו”ל. מתלהב מברווזים ומשתעמם מחתולים.

הזר והלא מוכר מביא התרגשות והתפעלות, אבל גם תחושת זרות וחוסר נוחות.

כך גם בזוגיות היא מפנימה ואומרת לעצמה. מתרגשים ומתלהבים ממה שחדש ולא מוכר. ומשתעממים ממי שהופך להיות השגרה של חיינו. אבל! בשגרה נח ואין תחושת זרות.

אבל יותר הדאיגה אותה המחשבה, שגם אם עכשיו היא מתרגשת ממשהו חדש… זה יפוג ויחזור להיות שגרה משעממת. ואם היא בוחרת בנישואין של ריגושים, זה דורש גירושים כל כמה שנים. כמו להבדיל מי שרוצה להתלהב מרכב חדש, שמחליף אותו כל כמה שנים.

ובמילים פשוטות חיי משפחה מלאי אהבה, זה משהו יותר רציני ועמוק מאטרקציה מלהיבה… 

התורה שמה כערך עליון את ההתרגלות של בני הזוג אחד לשני, שירגישו שייכים עד כדי תחושה של אדם אחד – “ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. ללא שום מחיצה ולו הקטנה ביותר של זרות וחוסר שייכות. ואת ההתלהבות מיופי של אטרקציה מלהיבה, התורה מגרשת מחייו של יהודי, ומקדישה לכך את איסור: ‘לא תהייה קדשה’, לדעת הרמב”ם  –

“ועניין אחר גדול בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת ריבוי התאוותנות בתשמיש ותדירותו, כי בשינויי גופי הקדשות תתווסף התאווה, לפי שאין התעוררות האדם לאשה אחת שכבר הורגל לה תמיד כהתעוררותו לגופים מתחדשים שונים בצורותיהם ומצביהם”.

הרב זילברשטיין מספר – על בעל שאשתו נפלה, וכשהיא שוכבת על המדרכה, הוא נוזף בה חרישית, כדי שלא ישמעו… “את עושה לי פדיחות, מה את לא רואה איך את הולכת?!”…

למרות שהיא מעדה ונפלה בדיוק באותו מקום לפני כעשר שנים כשהיא הייתה מאורסת, וארוסה נכנס להיסטריה בדאגה לשלומה, מבלי שום תחושת פדיחות.

היא נפגעה. ובצדק. ואת כאב ליבה שחה בפני הרב זילברשטיין.

הרב נזף בבעל, אם אז כל שכן היום.

כל שכן. כל שכן.

למה? אז הם היו בנצנצים, והיום חייהם הם כבר שגרה משעממת. לכאורה הרב היה צריך להגיד: “לא רק פעם, גם היום”.

ובדי שהכל שכן יקרא בחייהם, המליץ הרב, בשם הבן איש חי, לבעל  שיספיג את קירות הבית בתורה, על ידי שיקבע סדר לימוד תורה בבית.

כשחיי המשפחה מתנהלים לפי התורה הקדושה, שמפקסת את האדם שכל הנאות העולם הזה, הם שוליים וחסרי ערך. ורק יראת שמים, מצוות ותורה. הם צריכים להיות במרכז חייו של היהודי והם אמורים להיות האוויר שנושם לריאותיו. הזוג מקבל הרבה יותר מסתם אטרקציה מלהיבה…

כשהרוחניות היא עיקר מאווייו של היהודי, הגשמיות והנאות יכולים להיות כתבלינים, שייצרו מנות גורמה של חיי אושר כבר בעולם הזה.

זכרו! פלפל שחור, זנגוויל, כרכום, כמון וקינמון, פפריקה מתוקה וחריפה, מרק עוף ואבקת שום. הם הופכים את האוכל למעדן קולינרי הערב לחיך.

אבל הם רק תבלינים! כי מי שימלא מהם כף גדושה ויתנה לפיו, יחוש תחושת גועל ובחילה.

כך הגשמיות היא תבלין למנה העיקרית שהיא הרוחניות. וכך בחיי המשפחה הריגושים והתלהבות הם תבלינים שיכולים לפלפל את הזוגיות. אבל, רק בתנאי! שיש את המנה העיקרית של קשר נפשי עמוק והדוק בין בני הזוג עד שהם חשים שייכות אחד לשנייה כאדם אחד ללא שום תחושת זרות. 

דהיינו הלב השמאלי של תשוקות השייך ליצר הרע הוא תבלין, ורק תבלין! ללב הימני של רגשות ואהבה השייך לייצר הטוב.

ולסיום: מי שחיי את חיי המשפחה לפי התורה, גם כשפג תוקפה של האטרקציה המלהיבה הוא יכול להמשיך להיות רגיש לשלומה של אשתו, ולדאוג לה כשנפלה ונחבטה.

כשמהפך בגישת החיים ובתפיסת האושר מתחולל באישיותה, יושבת חוי יחד עם בעלה בטקסי חזור מנתב”ג לביתם שכמעט היה לתל חרבות. כשהוא לא יודע כלום.

נהג הטקסי פונה באדיבות לזוג החרדים שבמוניתו: “יש לי דיסק של זמר חרדי שאני שומר אותו לכל פעם שאני מסיע חרדים”.

מוזר. אומרת לעצמה חוי, שאני מרגישה די בנוח שמתייגים אותי כחרדית, מה שעד היום העביר בי קצת אי נוחות.

קולו המלאכי של הבל פיו של תינוק של בית רבן יוצא מפיו של ילד הפלא מידד טסה בשיר שנוגע ברוך בשאלת האושר בחיים, ופורט בנימים הכי עדינים בנפש המטולטלת של חוי –

אתה שנשלחת מדרך רחוקה לגן ענק הגעת

לא סיפור של אגדה

מיד נפתח השער

ואין לך ברירה

בגן של החיים אתה נמצא

ברוך הבא

בגן של החיים כולנו ילדים

יש משחקים

ויש שדעת מבקשים

בגן של החיים כל כך הרבה שבילים

רק אחד צופן בתוכו יהלומים

מה עושים בגן אתה שואל את עצמך

הפירות כה מתוקים

אך הנפש לא תשבע

האם תבנה ארמון או תקים לך טירה

אך מה אתך תיקח

שתשוב בחזרה

בגן של החיים כולנו ילדים

יש משחקים

ויש שדעת מבקשים

בגן של החיים כל כך הרבה שבילים

רק אחד צופן בתוכו יהלומים

התדע בגן יש מלך שהכל עשה

ויש לו משרתים

שאומרים כל יום שירה

ואם תיטיב ללכת ודאי אותו תמצא

בגן של…

חוי סוגרת את העיניים מתחברת למילים, עיניה נשטפות דמעות, והיא שרה לעצמה בלחש – 

בגן של החיים כל כך הרבה שבילים

רק אחד צופן בתוכו יהלומים

מה עושים בגן אתה שואל את עצמך

הפירות כה מתוקים

אך הנפש לא תשבע

היא חוזרת על המילים פעם אחר פעם כמו נשבית בקסמם. גבי בעלה שלא מבין מה עובר על חוי שלו. פונה אליה בעדינות: “הכל בסדר?”.

“על הגבול יש מוקשים, לא יהלומים. האושר לא נמצא בגבול, אלא הרחק בחוף מבטחים. ככל שאתה רחוק מחוף המבטחים של התורה, אתה סובל מרעב שלעולם לא נהנה מתחושת שביעה, ומייסר אותך בתסכול אין סופי מחמקמקותו של האושר הכל כך נכסף, שאתה רודף אחריו, במרוץ האין סופי של חייך” אומרת חוי לבעלה ומיישרת את מבטה לעניו הפתוחות בסוג של הלם.

הוא מחייך ונעשה קצת משועשע כתגובה ספונטנית לחוסר ההבנה שלו לנאום הפילוסופי של רעייתו.

“דרך אגב, את יודעת שבמקור זה לא שיר של מידד טסה אלא של חיים ישראל ואחיו” מתקן אותה.

“אוי. לא התכוונו להרגיז אותך, מוזיקאלי שלי” מרגיעה מהר חוי לפני שתקבל נאום במוזיקה, כנאום תשובה לנאום שלה. כי עכשיו התור שלה, והיא ממשיכה בשאלה: “שמעת על מרוץ העכברים?”.

“לא. לא עשיתי תואר בפילוסופיה, גם לא הייתי מטפל בגן החיות בכלוב העכברים וגם לא מוכר בחנות לחיות מחמד” עונה בהומור המהול בשעשוע. מנסה להבין אם אלו רשמים מהחוויות של אשתו מהברווזים והנמרים.

נהג המונית לא פספס את ההזדמנות להפגין ידע, וכמורה בשיעור הוא אומר: “קודם כל מדובר באוגרים חמודים שמוכרים כחיות מחמד. וזה סתם מעליב אותם שקוראים להם עכברים”.

“אוקיי”. אומר גבי. וחוי אומרת: “נו. תמשיך.”

“שמים לאוגרים בכלוב, כמין קרוסלה מסתובבת שמונחת על הצד, כמו הגלגל בלונה פארק, והאוגר רץ בתוכו בכדי להגיע למעלה, ולמרות המרוץ הוא נשאר באותו מקום, ולכן הוא רץ יותר מהר, ועדיין נשאר באותו מקום, הוא מגביר את המרוץ, אבל נשאר באותו מקום, כשכעשיו הוא גם עייף.

כך בני אדם רצים את מרוץ האוגרים אחר האושר, ולא משיגים כלום. הם מגבירים את המרוץ משקיעים יותר בקריירה, ובעושר. ולא מתקדמים בגלגל האושר לשום מקום. בתמימותם נדמה להם שהוא חומק בגלל שהם לא רצים אחריו מספיק מהר, ולכן מגבירים את המרוץ: יוצאים לבתי קפה, טסים לחו”ל, משפצים את הבית. וכלום. האושר חומק באופן עקבי, ומותיר אותם לא רק מאוכזבים ומתוסכלים אלא גם עייפים”.

“יפה. בדיוק.” מריעה חוי – “עכשיו יהיה לך בנוסף לדיסק גם ‘חידוש במחשבה’ לנוסעים החרדים”.

“יש בזה קצת עומק במחשבה” אומר בסלנג ישיבתי מוטי נהג המונית, כשהוא מפשות מעצמו – “עילוי מפונביז’ שהסעתי, אמר לי בשם הסלוטפייר . – “הסטייפלר”, מתקנים אותו. – “כן. כן. איך אמרתם? הסטייפלר, הוא אמר בשמו, שאדם רגיל ופשוט כמוני כמוכם, אם יזכה במיליון דולר, יהיה מאושר ברמות שלא ניתן לתיאור. בזמן שמולטי מיליארדר כביל גייטס, לא יתרגש כלל אם יזכה במיליון דולר. בשבילו זה משהו שבשגרה היום יומית. בכדי לחוות אושר בשיאים כמו של אדם פשוט ממיליון, הוא צריך להרוויח בעסקה כמה מיליארדים טובים.

דהיינו חווית האושר של אדם פשוט כמוני, היא אותה חוויה בדיוק כמו של מיליארדר אגדי, רק שאני חווה אותה מסכום יחסית קטן, והוא חווה את אותה חוויה בדיוק מסכום גדול יותר. כך שבסיכום של דברים שאני קונה מונית מרצדס חדשה, אני מאושר כמו שהוא מאושר כשקנה מטוס פרטי. כשאני משפץ את הבית וקונה קרמיקה חדשה, אני מאושר כמו שהוא מאושר כשבנה ארמון. שאני פודה קרן השתלמות על סך של כמה עשרות אלפי שקלים אני מאושר כמו שהוא מאושר כשמשך דיבידנדים של מיליונים.

לסיכום: הוא לא יותר מאושר ממני, ברמה הכי מפושטת – בלי שום פילוסופיה”. הוא קורץ… ספק מתכוון לעקוץ את גבי ספק את חוי.

האווירה במונית שהייתה נחמדה וזורמת, התחלפה בוויכוח – “בגלל שאתם אנשים נחמדים, אני מעגל לכם, תשלמו לי רק 150, במקום 170” מציע מוטי. וזוכה להתנגדות: “דווקא אנחנו חושבים שמגיע לנהג נחמד כמוך, טיפ” – הם מושטים לו שטר של 200 ומבקשים שלא יחזיר להם עודף.

בסוף הגיעו לפשרה, שיתרום את הטיפ לפוניבז’…

הם נזרקו על הספה בבית, וחוי אומרת: “אני גוועת. הבית ריק, אין מה לאכול”.

“בואי, נקפוץ לשווארמה השכונתית” מציע באדיבות.

עמוס. ימים של בין הזמנים. אבל להם יש פריווילגיה. אמיר בעל המסעדה מכיר אותם היכרות יום יומית מהביקורים התכופים שלהם בסטיקייתו, גם בימים של שגרה. הוא אפילו זוכר בעל פה מה הם אוהבים ששמים להם בבגט. הוא קורץ להם ומכין להם מבלי להוציא מילה, כך שאף אחד לא יודע שהם עוקפים את התור. 

“תראה”. מפנה את תשומת ליבו של בעלה, לזוגות של האברכים – “תראה איך הם מתרגשים, כולה משווארמה, הם מרגישים כאילו הם בגן עדן, בכך שהם מפנקים את עצמם, בבקבוק אישי של תות בננה או פחית של נקטר אפרסק.

אתה מבין, הם חווים את אותה חוויה של אושר, אותה אנו חווים במסעדת גורמה יוקרתית על נמל תל אביב כשברקע שומעים חרישת את הגילים מתנפצים, או בקומה 12 של מלון בירושלים, כשהנוף הנשקף מהמסעדה נפגש עם מיתרי גשר המתרים.

לנו אותה חוויה עולה מאות שקלים, ולהם רק עשרות שקלים. אתה קולט”.

“מבין. קולט? – אולי תנסי להסביר לי לאן את חותרת? ואולי די כבר עם השראה הרוחנית שלך”.

“גבי. בטיול קצת חשבתי, והבנתי שאנו רצים מרתון בטירוף העכברים אחר האושר שחומק מאתנו. בזמן שהאושר האמתי נמצא הרחק מהלוליינות שלנו על הגבול שבין החרדיות לחילוניות, אני רוצה שנעזוב את חיינו המודרניים המבוססים על התרבות המערבית חילונית, נצעד פנימה אל עולם התורה, ונאמץ לעצמנו חיים חרדיים רגילים. אתה מבין.”

“לא. אני לא כל כך מבין…” מגיב מופתע בחסר סבלנות.

כרעיה המכירה את הנקודות הרגישות שמדברות ללב של בעלה, היא  נוהגת, בטקטיקה של חכמת נשים, ומושיטה לו אוזניות לשמוע שיר חדש של הזמר שמקודם יצא להגן על כבודו מהקרדיט הגזול –

לא פעם בדרכי כשלו רגליי

אל היופי התפל

והנופים צבעו ביסוריי

עם יום אפל

פסעתי כשיכור בין השקרים

מחפש לשוב לדרכך

אם אותי לא תשכח

אם תאהב ותסלח

ותיתן לי לשוב בחזרה

אני טעיתי, אני בכיתי, אתה יודע

אני ניסיתי, אני קיוויתי, אתה שומע

את הלב שזועק רק אליך

נשמתי צמאה לברכתך

נשמתי צמאה לברכתך…

ברך אותי אבי כי מכאוביי

מנצחים, גוברים עליי

חזק אותי,

מדרך אבודה שבעתי די

פסעתי כעיוור בין השברים

מבקש לשוב לדרכך

אז אותי אל תשכח

רק תאהב ותסלח

אנא תן לי לשוב בחזרה

היא מלווה את השיר בעינה ובפניה, כהזדהות למילים  המשקפים את הרגשתה. 

אלא שלמרות החוויה המוזיקאלית שמענגת את חוש השמיעה שלו, הוא מרצין ומישיר מבט לרעייתו ומטיח בה: “רגע אל תגידי לי שאת הולכת לחזור בתשובה….” 

וכבומרנג מהיר היא מחזירה לו: “אני בהלם שאתה נבהל מהמושג חזרה בתשובה?!?!?! מה נהיינו חילונים….?!?!?!”

והוא אכן נבהל מעצמו לרגע. שאותו ניצלה היטב הנווה בטקטיקה של חכמת נשים, ואת הרגע היא מינפה לדקות ארוכות בהם היא פורטת בנקודות הכי רגישות של בעלה, שאותן רק היא מכירה, ובאומנות היא מנגנת לו בנימים העדנים של הנשמה את הכמיהה לעולם הרוח.

ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

דפיקות בדלת. אל הבית נכנסת דסי על קצות האצבעות, ולא בכדי להימנע מהכתמת הרצפה השטופה בפסיעות – “תתחדשי. מאיפה קנית את נעלי העקב הגבוהות? מה זה, זה ללכת ממש על קצות האצבעות?”

“תודה. אני לא יכולה להניח את הרגליים על הקרקע, כדי לא להיחתך מהשברים של הריסות חיי. בהתחלה רקדתי וקפצתי מהתלהבות בין השברים, אבל כשתמה תקופת הזוג הטרי גם בנישואין השניים, רגליי חזרו לקרקע המציאות השגרתית, הזרועה בהריסות חיי.

 השתלט עליה ועורר בה כמיהה עזה לימים שהיו הם בטירוף חושים לימים שהיו מלאים רגעים קסומים של השנה הראשונה, בה לשניהם היה נצנצים בעיניים. ימים שכל שטות ריגשה אותם וגרמה להם להתגלגל מצחוק. ימים שכל דבר פשוט ושגרתי כקניות בסופר, טיול לגאולה וביקור אצל הסבתא. היו חוויות רגשיות.

חוי אשה חרדית שבתמימותה חשבה שמלחמת החורמה של ציבור בני התורה בתרבות החילונית מערבית היא נקודתית בגלל בעיות של כשרות וצניעות. היא לא ידעה שמדובר במשהו בסיסי ומהותי יותר של שאלת החיים: מה המטרה שלשמה אנו חיים? האם ליהנות מתענוגות העולם? שזוהי השיטה החילונית מערבית. או המטרה הם חיי הרוח, המהבילים את תענוגות העולם החולף? שזוהי שיטת עולם התורה.

שאיפת חייה של חוי הייתה ליהנות מהחיים, להתלבש יפה ואופנתי, כמובן צנוע או יותר מדויק על גבול הצניעות, היא בשום פנים ואופן לא הסתובבה פרועת ראש אלא כיסתה את ראשה בפאה ארוכה. היא בשום פנים ואופן לא לבשה מכנסיים אלא חצאית קצרה על גבול הברך. מה שנקרא פאה יותר ארוכה מהחצאית. היא בשום פנים ואופן לא לבשה חשוף אלא כסתה את כל גופה בבגדים אופנתיים על גבול הצמוד שאותם רכשה בקסטרו וזארה בקניון.

הם יצאו לבלות בבתי קפה כמובן בכשרות בד”ץ, נסעו לסופי שבוע בבתי מלון כמובן המאורגנים במיוחד לחרדים, טסו לחו”ל שלש פעמים בשנה.

ובעצם סיגלו לעצמם תרבות מערבית כשרה.

צפייה בסרטים בכשרות הה.. הה… הה… גרמה לה לרצות שהחיים שלה יראו כמו בסרטים מלאי סטייל אמריקאי. וכל סצנה על אושר זוגי הכאיבה לה בלב בתחושה שהיא מפספסת את החיים. כי אצלה האושר הזוגי המנצנץ נשחק ואינו אלא נוסטלגיה מלאת געגוע.

למרות שלא היו להם בעיות ומריבות, בשבילה זה היה אסון – זוגיות בנוסח החרדי המבוססים על ‘שלום בית’ ללא אהבה. כך לפחות לפי טענתה.

בעיניה השטופות מציפייה של המון שעות במדיה מערבית נוצר בלבול מושגים ובמקום לרצות אהבה מבית מדרשו של היצר הטוב היא רצתה אהבה מבית מדרשו של היצר הרע.

המחשבות על גן עדן בזה העולם שהיא מפספסת, זרעו בה תסכול שגזל ממנה את האושר. היא האמינה שברגע שתזכה לאושר זוגי מסעיר רגשות היא תוכל לחוות את גן העדן כבר בזה העולם.

היא לא הפנימה לחייה את מאמרי חכמינו ‘יש לו מנה רוצה מאתיים’ ו’אין אדם מת וחצי תאוותו בידו’ דהיינו שלעולם חיי הגשם גם המפנקים ביותר לא יעניקו תחושה של סיפוק ומי שאושר חייו מושתת עליהם כנראה הוא יחמוק ממנו לנצח.

נקישות בהולות בדלת ניערו אותה ממחשבותיה, ואל ביתה התפרצה בסערת רגשות בת דודתה דסי שאנשים טועים בהן כתאומות.

‘אני מתגרשת’ יללה בבכי, כשהיא נשפכת אל תוך זרועותיה.

חוי חיבקה את דסי בחיבוק תומך ואוהב, ולאחר שנרגעה ניסתה להבין ממנה מה קרה ועל מה המהומה?

”הבנתי שמגיע לי חיים טובים ומאושרים. אני לא רוצה לשרוף את החיים על זוגיות כבויה” פרקה בבכי.

חוי הקשיבה, תמכה ויותר מכל הזדהתה, היא גם מרגישה כמוה. היא אפילו קינתה בה שיש לה אומץ לדאוג לעצמה…

חוי הייתה שם בשבילה, במסע המפרך אל האושר… כשברקע ההמנון ”הבנתי שמגיע לי חיים טובים ומאושרים. אני לא רוצה לשרוף את החיים על זוגיות כבויה”, מסע שהסתיים בפסגת האושר בנישואיה השניים של דסי, כשהריגושים וההתלהבות של זוג צעיר בשנה הראשונה חוזרים לחייה.

חוי הבינה שגם לה מגיע… ואט אט החלה לאזור אומץ ולגבש לעצמה את החלטה הדרמטית איך היא מעדכנת את גבי בעלה בהחלטה שלה גם להתגרש ולהצטרף למסע האושר של בת דודתה הנפש התאומה שלה.

אי שם במקום קסום בחו”ל בחבל ארץ נהדרת השופעת במפלים ונוף עוצר נשימה היא הפציצה את הפיד בתמונות שלהם – שלה ושל גבי נראים מאושרים כזוג מהאגדות. שהוציאו לכולם את העיניים מקנאה. היא מביטה בעשרות הלייקים קוראת את התגובות המפרגנות. ונעשה לה צורם מהשקר שהיא משווקת כלפי חוץ. ופשוט התפוצצה, וכך בלי שום הודעה מוקדמת כשהם מצטלמים על השקיעה הפנורמית היא שולפת את לשונה בכדי להכריז על גירושים.

אלא שהמילים הדרמטיות נבלמות לה על קצה הלשון – רגע! מה השקר? האם בעלי? או הנצנצים? זועק קול פנימי מתוכה, ומבקש ממנה כנות. 

הרי כל פעם שאנו טסים לחופשה בחו”ל, אני גואה מריגושים, סוערת מהתלהבות, מתפעלת מהמראות החדשים, מדברים שיש רק בחו”ל ואין בארץ, למרות שאני זרה שם ומגמגמת באנגלית. וכשאני חוזרת לישראל אני מרגישה בנוח, שייכת, ומביטה בתחושת עליונות מקומית על תיירים.

זיכרון שובב מהטיול בהולנד צץ לה בזיכרונה – היא מדוושת באופניים ברחובות הולנד לצד הנהרות הרבים שבתוך העיר, ומתפעלת מהברווזים שממלאים את הרחובות במקום החתולים שממלאים את הרחובות בישראל. היא חייבת להנציח את היופי שמסביבה, שולפת את הנייד ומסריטה סלפי, שהסיח ממנה את דעתה, וגרם לה להחליק עם האופניים אל אחד הנהרות.

בעלה זינק במהירות, מה שהבהיל את הברווזים הרבים הסמוכים, שפרסו כנפים ונמלטו אל המים היישר על ראשה של חוי… 

הסצנה המשעשעת לתוך הקריאות בעברית של בעלה: “חוי את בסדר?” גרמו למקומי שהושיט עזרה, לשאול אם הם מישראל?

הם ניסו להגיד לו באנגלית שהם אכן מישראל. אלא שהוא עצר אותם ואמר: “אפשר לדבר בעברית”.

“רגע. אתה יהודי?” ניסו לברר.

“לא. פשוט ביקרתי הרבה בישראל, כך שאני מכיר קצת את השפה. אני מאוד אוהב לטייל בישראל, היא מאוד יפה, ברחובות שם מטיילים נמרים קטנים שלפעמים רואים אותם מנסים לצוד בעלי חיים קטנים, במקום הברווזים המשעממים שפה בהולנד…”

“נמרים? בישראל?” מתפלאים חוי ובעלה.

הוא שולף את הנייד ומראה להם.

אהה… ארוך נשמע מפיהם, חתולים… את האמת הוא צודק זה בדיוק נמרים בקטן.

כל אחד מתלהב ממה שחדש לו והוא לא מכיר. מי שבשגרת הרחוב רואה ברווזים, וחתולים רואה לעיתים רחוקות בפינת החי, או בטיול בחו”ל, מתלהב מחתולים, שנראים לו כנמרים קטנים ומשתעמם מברווזים. ומי שבשגרת הרחוב רואה חתולים, וברווזים רואה לעיתים רחוקות בפינת החי או בטיול בחו”ל. מתלהב מברווזים ומשתעמם מחתולים.

הזר והלא מוכר מביא התרגשות והתפעלות, אבל גם תחושת זרות וחוסר נוחות.

כך גם בזוגיות היא מפנימה ואומרת לעצמה. מתרגשים ומתלהבים ממה שחדש ולא מוכר. ומשתעממים ממי שהופך להיות השגרה של חיינו. אבל! בשגרה נח ואין תחושת זרות.

אבל יותר הדאיגה אותה המחשבה, שגם אם עכשיו היא מתרגשת ממשהו חדש… זה יפוג ויחזור להיות שגרה משעממת. ואם היא בוחרת בנישואין של ריגושים, זה דורש גירושים כל כמה שנים. כמו להבדיל מי שרוצה להתלהב מרכב חדש, שמחליף אותו כל כמה שנים.

ובמילים פשוטות חיי משפחה מלאי אהבה, זה משהו יותר רציני ועמוק מאטרקציה מלהיבה… 

התורה שמה כערך עליון את ההתרגלות של בני הזוג אחד לשני, שירגישו שייכים עד כדי תחושה של אדם אחד – “ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. ללא שום מחיצה ולו הקטנה ביותר של זרות וחוסר שייכות. ואת ההתלהבות מיופי של אטרקציה מלהיבה, התורה מגרשת מחייו של יהודי, ומקדישה לכך את איסור: ‘לא תהייה קדשה’, לדעת הרמב”ם  –

“ועניין אחר גדול בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת ריבוי התאוותנות בתשמיש ותדירותו, כי בשינויי גופי הקדשות תתווסף התאווה, לפי שאין התעוררות האדם לאשה אחת שכבר הורגל לה תמיד כהתעוררותו לגופים מתחדשים שונים בצורותיהם ומצביהם”.

הרב זילברשטיין מספר – על בעל שאשתו נפלה, וכשהיא שוכבת על המדרכה, הוא נוזף בה חרישית, כדי שלא ישמעו… “את עושה לי פדיחות, מה את לא רואה איך את הולכת?!”…

למרות שהיא מעדה ונפלה בדיוק באותו מקום לפני כעשר שנים כשהיא הייתה מאורסת, וארוסה נכנס להיסטריה בדאגה לשלומה, מבלי שום תחושת פדיחות.

היא נפגעה. ובצדק. ואת כאב ליבה שחה בפני הרב זילברשטיין.

הרב נזף בבעל, אם אז כל שכן היום.

כל שכן. כל שכן.

למה? אז הם היו בנצנצים, והיום חייהם הם כבר שגרה משעממת. לכאורה הרב היה צריך להגיד: “לא רק פעם, גם היום”.

ובדי שהכל שכן יקרא בחייהם, המליץ הרב, בשם הבן איש חי, לבעל  שיספיג את קירות הבית בתורה, על ידי שיקבע סדר לימוד תורה בבית.

כשחיי המשפחה מתנהלים לפי התורה הקדושה, שמפקסת את האדם שכל הנאות העולם הזה, הם שוליים וחסרי ערך. ורק יראת שמים, מצוות ותורה. הם צריכים להיות במרכז חייו של היהודי והם אמורים להיות האוויר שנושם לריאותיו. הזוג מקבל הרבה יותר מסתם אטרקציה מלהיבה…

כשהרוחניות היא עיקר מאווייו של היהודי, הגשמיות והנאות יכולים להיות כתבלינים, שייצרו מנות גורמה של חיי אושר כבר בעולם הזה.

זכרו! פלפל שחור, זנגוויל, כרכום, כמון וקינמון, פפריקה מתוקה וחריפה, מרק עוף ואבקת שום. הם הופכים את האוכל למעדן קולינרי הערב לחיך.

אבל הם רק תבלינים! כי מי שימלא מהם כף גדושה ויתנה לפיו, יחוש תחושת גועל ובחילה.

כך הגשמיות היא תבלין למנה העיקרית שהיא הרוחניות. וכך בחיי המשפחה הריגושים והתלהבות הם תבלינים שיכולים לפלפל את הזוגיות. אבל, רק בתנאי! שיש את המנה העיקרית של קשר נפשי עמוק והדוק בין בני הזוג עד שהם חשים שייכות אחד לשנייה כאדם אחד ללא שום תחושת זרות. 

דהיינו הלב השמאלי של תשוקות השייך ליצר הרע הוא תבלין, ורק תבלין! ללב הימני של רגשות ואהבה השייך לייצר הטוב.

ולסיום: מי שחיי את חיי המשפחה לפי התורה, גם כשפג תוקפה של האטרקציה המלהיבה הוא יכול להמשיך להיות רגיש לשלומה של אשתו, ולדאוג לה כשנפלה ונחבטה.

כשמהפך בגישת החיים ובתפיסת האושר מתחולל באישיותה, יושבת חוי יחד עם בעלה בטקסי חזור מנתב”ג לביתם שכמעט היה לתל חרבות. כשהוא לא יודע כלום.

נהג הטקסי פונה באדיבות לזוג החרדים שבמוניתו: “יש לי דיסק של זמר חרדי שאני שומר אותו לכל פעם שאני מסיע חרדים”.

מוזר. אומרת לעצמה חוי, שאני מרגישה די בנוח שמתייגים אותי כחרדית, מה שעד היום העביר בי קצת אי נוחות.

קולו המלאכי של הבל פיו של תינוק של בית רבן יוצא מפיו של ילד הפלא מידד טסה בשיר שנוגע ברוך בשאלת האושר בחיים, ופורט בנימים הכי עדינים בנפש המטולטלת של חוי –

אתה שנשלחת מדרך רחוקה לגן ענק הגעת

לא סיפור של אגדה

מיד נפתח השער

ואין לך ברירה

בגן של החיים אתה נמצא

ברוך הבא

בגן של החיים כולנו ילדים

יש משחקים

ויש שדעת מבקשים

בגן של החיים כל כך הרבה שבילים

רק אחד צופן בתוכו יהלומים

מה עושים בגן אתה שואל את עצמך

הפירות כה מתוקים

אך הנפש לא תשבע

האם תבנה ארמון או תקים לך טירה

אך מה אתך תיקח

שתשוב בחזרה

בגן של החיים כולנו ילדים

יש משחקים

ויש שדעת מבקשים

בגן של החיים כל כך הרבה שבילים

רק אחד צופן בתוכו יהלומים

התדע בגן יש מלך שהכל עשה

ויש לו משרתים

שאומרים כל יום שירה

ואם תיטיב ללכת ודאי אותו תמצא

בגן של…

חוי סוגרת את העיניים מתחברת למילים, עיניה נשטפות דמעות, והיא שרה לעצמה בלחש – 

בגן של החיים כל כך הרבה שבילים

רק אחד צופן בתוכו יהלומים

מה עושים בגן אתה שואל את עצמך

הפירות כה מתוקים

אך הנפש לא תשבע

היא חוזרת על המילים פעם אחר פעם כמו נשבית בקסמם. גבי בעלה שלא מבין מה עובר על חוי שלו. פונה אליה בעדינות: “הכל בסדר?”.

“על הגבול יש מוקשים, לא יהלומים. האושר לא נמצא בגבול, אלא הרחק בחוף מבטחים. ככל שאתה רחוק מחוף המבטחים של התורה, אתה סובל מרעב שלעולם לא נהנה מתחושת שביעה, ומייסר אותך בתסכול אין סופי מחמקמקותו של האושר הכל כך נכסף, שאתה רודף אחריו, במרוץ האין סופי של חייך” אומרת חוי לבעלה ומיישרת את מבטה לעניו הפתוחות בסוג של הלם.

הוא מחייך ונעשה קצת משועשע כתגובה ספונטנית לחוסר ההבנה שלו לנאום הפילוסופי של רעייתו.

“דרך אגב, את יודעת שבמקור זה לא שיר של מידד טסה אלא של חיים ישראל ואחיו” מתקן אותה.

“אוי. לא התכוונו להרגיז אותך, מוזיקאלי שלי” מרגיעה מהר חוי לפני שתקבל נאום במוזיקה, כנאום תשובה לנאום שלה. כי עכשיו התור שלה, והיא ממשיכה בשאלה: “שמעת על מרוץ העכברים?”.

“לא. לא עשיתי תואר בפילוסופיה, גם לא הייתי מטפל בגן החיות בכלוב העכברים וגם לא מוכר בחנות לחיות מחמד” עונה בהומור המהול בשעשוע. מנסה להבין אם אלו רשמים מהחוויות של אשתו מהברווזים והנמרים.

נהג המונית לא פספס את ההזדמנות להפגין ידע, וכמורה בשיעור הוא אומר: “קודם כל מדובר באוגרים חמודים שמוכרים כחיות מחמד. וזה סתם מעליב אותם שקוראים להם עכברים”.

“אוקיי”. אומר גבי. וחוי אומרת: “נו. תמשיך.”

“שמים לאוגרים בכלוב, כמין קרוסלה מסתובבת שמונחת על הצד, כמו הגלגל בלונה פארק, והאוגר רץ בתוכו בכדי להגיע למעלה, ולמרות המרוץ הוא נשאר באותו מקום, ולכן הוא רץ יותר מהר, ועדיין נשאר באותו מקום, הוא מגביר את המרוץ, אבל נשאר באותו מקום, כשכעשיו הוא גם עייף.

כך בני אדם רצים את מרוץ האוגרים אחר האושר, ולא משיגים כלום. הם מגבירים את המרוץ משקיעים יותר בקריירה, ובעושר. ולא מתקדמים בגלגל האושר לשום מקום. בתמימותם נדמה להם שהוא חומק בגלל שהם לא רצים אחריו מספיק מהר, ולכן מגבירים את המרוץ: יוצאים לבתי קפה, טסים לחו”ל, משפצים את הבית. וכלום. האושר חומק באופן עקבי, ומותיר אותם לא רק מאוכזבים ומתוסכלים אלא גם עייפים”.

“יפה. בדיוק.” מריעה חוי – “עכשיו יהיה לך בנוסף לדיסק גם ‘חידוש במחשבה’ לנוסעים החרדים”.

“יש בזה קצת עומק במחשבה” אומר בסלנג ישיבתי מוטי נהג המונית, כשהוא מפשות מעצמו – “עילוי מפונביז’ שהסעתי, אמר לי בשם הסלוטפייר . – “הסטייפלר”, מתקנים אותו. – “כן. כן. איך אמרתם? הסטייפלר, הוא אמר בשמו, שאדם רגיל ופשוט כמוני כמוכם, אם יזכה במיליון דולר, יהיה מאושר ברמות שלא ניתן לתיאור. בזמן שמולטי מיליארדר כביל גייטס, לא יתרגש כלל אם יזכה במיליון דולר. בשבילו זה משהו שבשגרה היום יומית. בכדי לחוות אושר בשיאים כמו של אדם פשוט ממיליון, הוא צריך להרוויח בעסקה כמה מיליארדים טובים.

דהיינו חווית האושר של אדם פשוט כמוני, היא אותה חוויה בדיוק כמו של מיליארדר אגדי, רק שאני חווה אותה מסכום יחסית קטן, והוא חווה את אותה חוויה בדיוק מסכום גדול יותר. כך שבסיכום של דברים שאני קונה מונית מרצדס חדשה, אני מאושר כמו שהוא מאושר כשקנה מטוס פרטי. כשאני משפץ את הבית וקונה קרמיקה חדשה, אני מאושר כמו שהוא מאושר כשבנה ארמון. שאני פודה קרן השתלמות על סך של כמה עשרות אלפי שקלים אני מאושר כמו שהוא מאושר כשמשך דיבידנדים של מיליונים.

לסיכום: הוא לא יותר מאושר ממני, ברמה הכי מפושטת – בלי שום פילוסופיה”. הוא קורץ… ספק מתכוון לעקוץ את גבי ספק את חוי.

האווירה במונית שהייתה נחמדה וזורמת, התחלפה בוויכוח – “בגלל שאתם אנשים נחמדים, אני מעגל לכם, תשלמו לי רק 150, במקום 170” מציע מוטי. וזוכה להתנגדות: “דווקא אנחנו חושבים שמגיע לנהג נחמד כמוך, טיפ” – הם מושטים לו שטר של 200 ומבקשים שלא יחזיר להם עודף.

בסוף הגיעו לפשרה, שיתרום את הטיפ לפוניבז’…

הם נזרקו על הספה בבית, וחוי אומרת: “אני גוועת. הבית ריק, אין מה לאכול”.

“בואי, נקפוץ לשווארמה השכונתית” מציע באדיבות.

עמוס. ימים של בין הזמנים. אבל להם יש פריווילגיה. אמיר בעל המסעדה מכיר אותם היכרות יום יומית מהביקורים התכופים שלהם בסטיקייתו, גם בימים של שגרה. הוא אפילו זוכר בעל פה מה הם אוהבים ששמים להם בבגט. הוא קורץ להם ומכין להם מבלי להוציא מילה, כך שאף אחד לא יודע שהם עוקפים את התור. 

“תראה”. מפנה את תשומת ליבו של בעלה, לזוגות של האברכים – “תראה איך הם מתרגשים, כולה משווארמה, הם מרגישים כאילו הם בגן עדן, בכך שהם מפנקים את עצמם, בבקבוק אישי של תות בננה או פחית של נקטר אפרסק.

אתה מבין, הם חווים את אותה חוויה של אושר, אותה אנו חווים במסעדת גורמה יוקרתית על נמל תל אביב כשברקע שומעים חרישת את הגילים מתנפצים, או בקומה 12 של מלון בירושלים, כשהנוף הנשקף מהמסעדה נפגש עם מיתרי גשר המתרים.

לנו אותה חוויה עולה מאות שקלים, ולהם רק עשרות שקלים. אתה קולט”.

“מבין. קולט? – אולי תנסי להסביר לי לאן את חותרת? ואולי די כבר עם השראה הרוחנית שלך”.

“גבי. בטיול קצת חשבתי, והבנתי שאנו רצים מרתון בטירוף העכברים אחר האושר שחומק מאתנו. בזמן שהאושר האמתי נמצא הרחק מהלוליינות שלנו על הגבול שבין החרדיות לחילוניות, אני רוצה שנעזוב את חיינו המודרניים המבוססים על התרבות המערבית חילונית, נצעד פנימה אל עולם התורה, ונאמץ לעצמנו חיים חרדיים רגילים. אתה מבין.”

“לא. אני לא כל כך מבין…” מגיב מופתע בחסר סבלנות.

כרעיה המכירה את הנקודות הרגישות שמדברות ללב של בעלה, היא  נוהגת, בטקטיקה של חכמת נשים, ומושיטה לו אוזניות לשמוע שיר חדש של הזמר שמקודם יצא להגן על כבודו מהקרדיט הגזול –

לא פעם בדרכי כשלו רגליי

אל היופי התפל

והנופים צבעו ביסוריי

עם יום אפל

פסעתי כשיכור בין השקרים

מחפש לשוב לדרכך

אם אותי לא תשכח

אם תאהב ותסלח

ותיתן לי לשוב בחזרה

אני טעיתי, אני בכיתי, אתה יודע

אני ניסיתי, אני קיוויתי, אתה שומע

את הלב שזועק רק אליך

נשמתי צמאה לברכתך

נשמתי צמאה לברכתך…

ברך אותי אבי כי מכאוביי

מנצחים, גוברים עליי

חזק אותי,

מדרך אבודה שבעתי די

פסעתי כעיוור בין השברים

מבקש לשוב לדרכך

אז אותי אל תשכח

רק תאהב ותסלח

אנא תן לי לשוב בחזרה

היא מלווה את השיר בעינה ובפניה, כהזדהות למילים  המשקפים את הרגשתה. 

אלא שלמרות החוויה המוזיקאלית שמענגת את חוש השמיעה שלו, הוא מרצין ומישיר מבט לרעייתו ומטיח בה: “רגע אל תגידי לי שאת הולכת לחזור בתשובה….” 

וכבומרנג מהיר היא מחזירה לו: “אני בהלם שאתה נבהל מהמושג חזרה בתשובה?!?!?! מה נהיינו חילונים….?!?!?!”

והוא אכן נבהל מעצמו לרגע. שאותו ניצלה היטב הנווה בטקטיקה של חכמת נשים, ואת הרגע היא מינפה לדקות ארוכות בהם היא פורטת בנקודות הכי רגישות של בעלה, שאותן רק היא מכירה, ובאומנות היא מנגנת לו בנימים העדנים של הנשמה את הכמיהה לעולם הרוח.

ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

דפיקות בדלת. אל הבית נכנסת דסי על קצות האצבעות, ולא בכדי להימנע מהכתמת הרצפה השטופה בפסיעות – “תתחדשי. מאיפה קנית את נעלי העקב הגבוהות? מה זה, זה ללכת ממש על קצות האצבעות?”

“תודה. אני לא יכולה להניח את הרגליים על הקרקע, כדי לא להיחתך מהשברים של הריסות חיי. בהתחלה רקדתי וקפצתי מהתלהבות בין השברים, אבל כשתמה תקופת הזוג הטרי גם בנישואין השניים, רגליי חזרו לקרקע המציאות השגרתית, הזרועה בהריסות חיי.

אודות כותב המאמר : נתנאל משולם

נתנאל משולם בוגר ישיבות 'תפארת הלוי' 'וולפסון' ומו"ל עלוני המסע. 1shol1@walla.co.il

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  • קבלת עדכונים למייל

  • כל תכני האתר פתוחים לכולם ואין צורך ברישום לאתר. אבל אם אתם רוצים לקבל מאיתנו דברי תורה ועדכונים, לחצו כאן להירשם.

  • מחפשים את האמת - דיסק שמע

  • להורדת הדיסק מחפשים את האמת לחצו כאן
  • פרסומים אחרונים

  • דברי תורה נצפים ביותר

  • שיר חיזוק - אל תתעלם

  • דפים נצפים ביותר

  • איך להיות מאושרים

  • כניסת מנהלים